לכאורה, מה טוב מוועדת חקירה?
נקצה לה את החוקרים ואת אוספי החומר הטובים ביותר; נפתח בפניה כל מידור, כל סיווג וכל שאר שטויות, שהמערכת הביטחונית מקימה בדבקות, כדי שמשלמי המסים לא יידעו את מחדליה; נחכה כמה חודשים; נלחץ על כפתור, ויהיה לנו דוח מוסמך על חולאי המערכת הצבאית, על חולאי מערכת הביטחון ועל הקשר ביניהן לבין המערכת המדינית.
אלא שזה אינו עובד כך. כל ועדות החקירה - אלו שמינתה הממשלה כמו אלו שמינתה הכנסת - היו ברכה לבטלה: עשו הרבה רעש ומהומה, ולא הועילו מאומה. וזה עלה למשלם המסים הון תועפות. לא מזמן - במלאת 33 שנה למלחמת יום הכיפורים - נפתח לעיון הקהל דוח ועדת אגרנט: שישה כרכים עבי-כרס, שחבל על העצים שנכרתו על-מנת שיהיה נייר לכותבו עליהם.
ועדת חקירה נועדה להרוויח זמן בלבד עלי להזהיר את קוראי מראש: אני חושב, שתנאי ראשון לשיפור התפקוד הלקוי של צבאנו הינו הבנה מה הוא אמור לעשות וכיצד. בהתאם לכך, ניתן לבדוק את ביצועיו.
אני רואה בצבא מקצוע עיוני, שיש לו היבטים מעשיים - ממש כמו רפואה. והרי לא הייתם מתירים לרופא, שאינו קורא ספרות מקצועית ואינו מתעדכן, לגשת אליכם, או להתקרב לבני משפחתכם. למה נתיר למפקדים בורים, שאין להם מושג על הנעשה בתחום המחשבה הצבאית, להגן עלינו?!
כלומר, צבא צריך לבדוק כל מעשה וכל פעולה, ולתחקרם - על-מנת ללמוד לקחים, ולהשתפר. כיוון שמדובר בצבא, שצריך להיות מוכן תמיד למלחמה, הוא אינו יכול לדחות את הפקת הלקחים, או לוותר על השלב הזה. נחזור שוב למשל - הרפואה - מנתח טוב ומיומן לומד היטב את מקצועו, ובודק כל הזמן מה עשה, היכן טעה, וכיצד יוכל להשתפר. ברגע שיפסיק לעשות זאת - הוא מתחיל להתדרדר מקצועית, או פורש.
לעומת זאת, ועדת חקירה נועדה להרוויח זמן - עד שירווח לממנים אותה, ודעת הקהל תשכח את הרעות ואת הכישלונות, או תתייגע מלדרוש דיווח מהכושלים. ועדת חקירה היא כלי מייגע, עתיר עבודה, עתיר זמן ועתיר הון, שתפקידו למנוע הסקת מסקנות נגד הרמה המדינית ונגד הרמה המבצעת. עד שתגמור לדון בעניינים (שייקבעו בדיוק מפליא על-ידי הגוף הממנה) תספיק הממשלה לגייס די מומחים לספינים, שיוכיחו קבל עם ועדה, שלא היה כישלון, אלא היו הצלחות כבירות.
האם ועדת חקירה הכרחית? ועדת חקירה אינה הכרחית - כאשר מדובר במערכת מקצועית, שלומדת את ביצועיה, ומפיקה מהם לקחים.
ההשוואה המתבקשת הינה לקבוצת כדורסל בליגה מקצועית למשל, NBA. הליגה מתנהלת בקצב מטורף, והמאמנים נדרשים למצוא תשובות מעכשיו-לעכשיו על כל בעיה מקצועית, אישית, או קבוצתית, שמתעוררת במהלכה.
לפעמים - התשובות צריכות להינתן עוד במהלך המשחק. לפעמים - ברגע של חסד - ניתן להתעכב עד המחצית; ואם זכינו בפיס - עד האימון הקרוב. הרמה האישית הגבוהה של כל שחקן, אימוניו המתמידים והפקת הלקחים בזמן אמת יוצרים את האיכות הגבוהה כל כך של הליגה.
לדעתי, כך גם ישופר צבאנו. כלומר, מי שאינו עומד בדרישות, או נכשל באופן בוטה - חייב לרדת לספסל, או לעזוב. האויב - בין שאר עוונותיו - אינו מאפשר לנו להחזיק בתוכנו שחקנים ברמה נמוכה.
אלא שכמו שאמר תא"ל (מיל.) רפי נוי, במלחמת לבנון 2, "צה"ל עוד לא הגיע למלחמה".
אני סבור, שכל תהליך הפקת לקחים צריך להסתיים במסקנות אישיות. כלומר, האחראים צריכים לשלם על כישלונותיהם. במקומות אחרים, כאנשי כבוד, כבר מזמן הם לא היו נאחזים בקרנות המזבח. יתר על כן, כיוון שכל חברי המטכ"ל לא חוו ניצחונות - פרט לדן חלוץ (שהיה פרח-טיס במלחמת ששת הימים, ולא נטל חלק בלחימה) - הם הפנימו נורמה של הסתפקות במועט: גם לכישלון בוטה הדביקו במטכ"ל תווית של הצלחה. אחרי כל כישלון כזה הם דאגו להעלות בדרגה, כפרס, את כל שותפיהם לכישלון.
הברווז ימשיך לקרטע המערכת הצבאית אינה פועלת בחלל ריק. מעליה קיימת הממשלה, שמדווחת לכנסת, והיא מבוקרת על-ידי מבקר המדינה. זה מודל תיאורטי בלבד במקומותינו, כיוון שמערכת הביטחון בכלל וצה"ל בפרט כבר הגיעו מזמן לממדים מפלצתיים, שאינם נשלטים על-ידי שום גוף. במערכת הערכים הישראלית ל"ביטחון" יש ערך עליון, ובשמו ניתן לעשות כמעט הכל. מי שירצו להכפיף את הצבא לנורמות של פעילות מדווחת לרשויות ימצאו את עצמם בבעיה.
כך אירע לעמיר פרץ - בריון שכונתי מהדרום, שהצליח להשתלט על חורבות ארגון העובדים הגדול ביותר בארץ, ולגנוב מפקד חברים במפלגת העבודה, כדי להיבחר לראשה. כבר כשנודעה הכוונה למנותו לשר ביטחון, החלה מערכת הביטחון להלך עליו אימים באמצעות כתבלביה - בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה הם השמיעו את איומי שולחיהם כלפי השר המיועד, שהבין את הרמז, ותיקן את דרכיו.
גם ועדת החוץ והביטחון - שנחשבת ליוקרתית בוועדות הכנסת - אינה יכולה להתמודד עם מערכת הביטחון. ראשיה העדיפו להתמסר למערכת, ולא להתמודד עמה - סיכון אלקטורלי ידוע.
מה יכול לעשות מבקר המדינה? אפילו האגף לביקורת ביטחונית במשרד מבקר המדינה אינו יכול להתמודד עם גודלו העצום של צה"ל, ולבטח אינו יכול לבצע ביקורות חוזרות ונשנות, כדי לוודא את תיקון הליקויים.
ומה יעשה בית המשפט העליון? בשבתו כבית-דין גבוה לצדק, לא הוכיח בית המשפט העליון, שיש לו הרצון והיכולת להתעמת עם מערכת הביטחון - ובעיקר, לא בעניינים עקרוניים. מניסיוני הדל - תודה לאל, רק פעם אחת כעותר (וזכיתי - למרות שלא ניתן פסק-דין), אך כמה פעמים ליוויתי עתירות ועותרים - בעשור האחרון לא היה ביסוס ליוקרה, שצבר בית המשפט העליון בימי מאיר שמגר וקודמיו. מערכת הביטחון המשיכה להתנהל כמעט ללא כל בקרה. אני מצפה מבית המשפט של דורית ביניש לעוד פחות.
לפיכך, לא נותר לנו, אלא לחכות לכישלונות, ולצפות, שהנכשלים יעופו לבתיהם, והליקויים יתוקנו. כלומר, הברווז ימשיך לקרטע.
לגופו של עניין, איני מאמין, שבית משפט, או פורום משפטי כלשהו, הינו הבימה הנכונה לחקירת פעולה של מערכת צבאית, או שלטונית. למערכת המשפט חוקים משלה, ואלה לא נועדו לתקן עיוותים, ולרדת לעומקם של עניינים. השיח המשפטי נידון מלכתחילה להיות מוטה לכיוון מציאת "אשמה"/"חפות" ו"אשמים"/"זכאים" - בעוד שחקירת אירועים צבאיים הינה מקרה מיוחד של מחקר מדיניות, או של מחקר היסטורי. כוונתה לאתר ליקויים, להציע חלופות ודרכים לתיקון ליקויים, ולהציע שינויים בתורת הלחימה.
לשופט, או למשפטן, אין כל יתרון בעבודה זו. עדיף, לכן, לגייס למשימה זו בעלי הכשרה במדעי החברה, בהיסטוריה ובמדעים מדויקים, שיש להם הבנה בענייני צבא.
הנכשלים - מקודמים כל קציני אמ"ן שעורבו במה שנקרא "מחדל" ערב מלחמת יום הכיפורים - גיבורי ועדת אגרנט - קודמו בדרגותיהם, והם, לפחות, אלופי-משנה; אחד מהם אפילו אלוף. רק סגן סימן-טוב, הזכור לטוב מהתרעותיו, לא הצליח להיות יותר מאשר סא"ל.
מפקד מעוז "בודפסט" - היחיד שלא נפל בידי האויב - הודח אחרי המלחמה כיוון שהטריד את המערכת בדיווחיו ובתביעותיו לשפר את מעוזו.
מרבית הקצינים שנכשלו בשדה המערכה ב"שלום הגליל" קודמו בדרגות ובתפקידים - למרות כישלונותיהם. זה לא היה חידוש, אלא חזרה על נוהג אחרי כל מלחמה.
הרשימה ארוכה למדי והלקח ממנה: רק בכירים מעטים בצבא שילמו על כישלונותיהם בעצירת קידומם, או בהפסקת שירותם - אפילו אם כישלונותיהם מהדהדים.
יתר על כן, המערכת הצבאית מחפה באדיקות על חבריה. למרות ססמאותיה, היא אינה מוכנה, שתימתח ביקורת-אמת על בכירים במערכת. כלומר, אפילו שופטים ובקרים בתרגילים נדרשים להיות נאמנים למערכת, ולא להכשיל חבר, שנועד לגדולה. כמו במפלגה - חברות הנה ערך עליון. אם חס וחלילה מישהו שכח את הלקח הזה, ומתח ביקורת במקום שאינה אמורה להישמע (למשל, בתחקיר תרגיל) - ילמדו את הסורר שיעור, שלא יישכח לעולם, למען יראו וייראו.
הצבא אינו מסוגל לבדוק את עצמו חכמתם של חכמינו זכרם לברכה נותרה על כנה אלפי שנים - זו גדולתם. חכמינו הבינו היטב, כי "אין הנחתום מעיד על עיסתו", והזהירונו, כי אדם אינו יכול להשתחרר מהאינטרסים שלו, ולרוב לא ימתח ביקורת של אמת על מעשיו. הגישה המקובלת מפרידה בין רשויות על-מנת לאפשר את הביקורת. לכן, מאמן מקצועי אינו משחק בקבוצה, שהוא מאמנה - למרות שלפעמים מתחשק לו מאוד.
תפקידו של המאמן הHנו להעביר ביקורת מקצועית על ביצועי השחקנים. הוא נדרש לכל הקשב ולכל העוצמה כדי לעשות זאת.
עד כאן המשל. ומה הנמשל?
רבותינו סברו, כי אין סיכוי, שהמבצע יתקן מהותית את דרכיו. או, כדברי חז"ל - "אין הבור מתמלא מחולייתו" (סנהדרין ט"ז, עמוד א'). כלומר, כדי לתקן מערכת, אין די במשאבי המערכת, וצריכים כוח חיצוני.
האם ההיסטוריה תומכת במסקנה זו?
כמובן, כן.
למרות זאת, יש כמה דוגמאות מעניינות למערכות ביטחון, שתיקנו את עצמן. הן נפגעו קשות, יוקרתן נמחקה, והן נמצאו בסכנה קיומית עקב ביצועיהן הכושלים. אזי, הן הבינו, שאין מנוס מרפורמה. גם במדינה לא-דמוקרטית צבא יודע, שתפקוד לקוי לאורך זמן מסכן את עצם קיומו כמוסד. לכן, הוא יעשה מאמץ עילאי להשתפר.
כך היה בפרוסיה אחרי תבוסתה במלחמות נפוליון, לפני מאתיים שנה. כך היה ב"צבא האדום" הסובייטי אחר מפלותיו במלחמת האזרחים, במלחמת העולם הראשונה ובמלחמה נגד פולין בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. כך היה בארצות-הברית אחר מפלתה בוויטנאם. וכך היה בצה"ל בתחילת שנות החמישים, עם מהפכת יחידה 101.
יש עוד אפשרות שרוב הצבאות נוקטים בה עד שמנערים אותם: להמציא יש מאין סיפורים על הצלחות, על גבורה ועל שליחות.
צבא מקצועי יודע, שאסור לו להביא למצב של אי-אמון ציבורי בביצועיו. לכן, רוב הצבאות בעולם - ללא קשר למשטר - משתמשים בצנזורה. הם מסתירים את האמת מהרשויות הנבחרות ובעיקר מהאזרחים - כדי להבטיח, שתקציבים ימשיכו לזרום אליהם בשפע, וכדי שיוכלו לגייס חיילים. ואלה - כספים ואנשים - לא יגיעו לצבאות, אם יתברר לציבור מראש, שאין תמורה לאגרה.
שקרים, רמאויות והונאה כממסד מקצועי, צבא נהנה מאמון מסוים, שמאפשר לו לתפקד - ובעיקר, להתגבר על תקלות, שאירעו במהלך תפקודו. כשהתקלות הופכות לשגרה, והצבא אינו מסוגל למונען - מאבד הצבא את האמון הציבורי ביכולתו להגן על המדינה. כך, נוצר "משבר מוטיבציה", שפוער פער עצום בין העם לבין גנרליו.
לעניות דעתי, צה"ל איבד מזמן את הלגיטימיות המקצועית שלו. בשגרתו מרובים תקלות, כישלונות ומפלות. זו לא רק במלחמה בלבנון (מאז ראשית מעורבותנו שם, בשנת 1976) ועד למנוסתנו המבישה משם לפני כשש שנים. צה"ל נכשל בביטחון שוטף, במלחמתו בטרור, במלחמות נגד מדינות ערב וכמעט בכל מה שעשה בארבעת העשורים האחרונים. תוך כך נחשף בפני הציבור ניהולו הכושל וסיאובו המוסרי.
ריבונות המדינה נפגעה, ואזורים שלמים בה נתונים לירי של האויב - לא רק במלחמה, אלא בשגרה. שאלו את מגורשי חבל קטיף ואת תושבי הנגב המערבי.
כתוצאה מכך - ובעיקר, לנוכח גילויים שונים על תרבות השקר וההונאה, שנוצרה בצבא - אם אנחנו תאבי-חיים, אסור לתת לצבא לחקור את עצמו. החתול, כצפוי, אינו מסוגל לשמור על השמנת.
צה"ל הינו מערכת מסואבת. הוא גדול מדי ולא יעיל עד כדי גיחוך (זה היה יכול להיות מצחיק למדי אלמלא זה הגוף, האמור להגן עלינו). הצבא הזה נועד לכאורה למלחמה, אך נכשל בכל מלחמותינו, נגד כל אויב, אפילו בסוגיות פעוטות של הספקת מים לחייליו. ואיני מדבר על מה שנמצא בימ"חים, על אלפי כלי-נשק, שנעלמו ונגנבו, על היחס המשפיל לחיילות, על גילויי גזענות, על ביזוי כבוד האדם של טירונים, על טרטורים, על השפלה של חיילים ועל בסיסיו המטונפים. למרות כל האגדות - צה"ל נלחם כפי שהוא נראה, ותמיד שילמנו מחיר נורא על תרבות הרישול הצבאי.
כצבא מובס, צה"ל מתגונן בכל מחיר בזירה הציבורית הישראלית. לכן, מפקדיו אינם ששים לקחת אחריות על מחדליהם, על כישלונותיהם ועל שטויותיהם. כך שגשגה תרבות הש"ג, ופותחה לכדי אמנות. כדי לאפשר זאת, מייצר הצבא שקרים ודיווחים כוזבים כמעט בכל נושא.
קחו, לדוגמה, את הצל"שים לפני כמה חודשים ביקשנו - חברי ל"פורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה" ואני - לראות מדוע העניק צה"ל כשלוש מאות צל"שים ועיטורים ללוחמיו בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. חיילים ומפקדים זוטרים עשו בכל מאודם לתקן את שקלקלו בכירי צה"ל. אלוף הפיקוד ומטהו, ומפקדי האוגדות הסתובבו בשטח כהלומי-קרב, ועשו טעויות, שטירון לא היה עושה. רמתם הנמוכה השפיעה לאורך כל הפיקוד - עד לרמת הגדודים, וגבתה מחיר כבד. היו סיפורי גבורה רבים, סיפורים של אומץ-לב ושל יוזמה, אך כמה מהסיפורים נראו מלכתחילה מופרכים לחלוטין.
לכאורה, הצל"שים הינם סיפור של קדושה. הצבא מעריך חיילים, שהראו בעליל, כי הינם גיבורים. חלקם שילמו בחייהם על גילויי גבורתם.
ביקשנו לראות את תיקי הצל"שים, ואחרי מאמץ רב, שכלל עתירה לבג"צ, קיבלנו גישה לחומר - תקדים די ראשוני בתולדות מערכת ביטחוננו, שאינה ששה להציג בפני הציבור את כישלונותיה, שעלו בדמו. ברוב הדר הוזמנו למשכן החדש של ארכיון צה"ל במחנה תל השומר, ונחרדנו. התיקים, שהוצגו בפנינו, לא היו מצדיקים מתן דרגת טר"ש לחייל, שפז"מו חלף לפני שנתיים וחצי.
היינו יכולים לעבור לסדר היום לולא חלק מהדיונים מבישים, ומעידים על הונאה ועל בידוי ראיות. מהם עולה מאמץ אדיר של הצבא לספר על גבורת מפקדיו. קצינים בכירים, שבקושי עשו את תפקידם (שמות למכביר יסופקו למתעניינים), קיבלו עיטורים. כמובן, קצינים אחרים - ובעיקר, לוחמים - עשו מעל ומעבר, ונותרו מוטלים בצד הדרך. מפקדיהם והוועדה לא טרחו להוקיר את גבורתם. יחידות מסוימות דאגו לנכס לעצמם סיפורי גבורה וסיפורים על הישגים קרביים, שלא היו מעולם - כיוון שנכשלו לחלוטין בקרב. יחידות אחרות, שלא היה להן "אבא", הושכחו (שוב - שמות למכביר יסופקו למתעניינים), וסיפורי גבורתן נחמסו בידי זדים.
תיקי הצל"שים ביום הכיפורים מלמדים היטב, כי גם כדי לקבל צל"ש, על יחידה, או על חייל, להיות מקושר היטב. חמורים מהם דברי חלק מחברי הוועדה, שהתראיינו
למאמר, שכתב יוסי מלמן בעיתון הארץ לפני יום הכיפורים שחלף.
למרות שאני חוקר סיפורי צל"שים בצה"ל כבר ארבעה עשורים - הופתעתי לרעה מהתיקים, שהוכנו לעיוני בארכיון צה"ל. ידוע, שיש חולקים על כמה סיפורי גבורה; ויש מקבלי עיטורים - כולל עיטור הגבורה - שמצהירים בפומבי, שלא הגיע להם האות. סיפורים אחרים הפרכתי במו ידיי משך השנים. גם חבריי ל"פורום" הצליחו להפריך כמה "סיפורי גבורה". לא ציפיתי לראות חרפה כזו - ושוב, אין מדובר במחקר, שערכתי בתיקי הארכיון (חס וחלילה להזכיר אפשרות כזו), אלא בחומר, שמערכת הביטחון הכינה לנו, בהתאם לפשרה, שהושגה בבית המשפט בינינו לבין משרד הביטחון.
במקביל להליכי העתירה, וללא קשר אליהם, הפניתי לדובר צה"ל כחמש-עשרה שאלות על הליכי הענקת הצל"שים אחרי מלחמת יום הכיפורים. בתחילה הודיעו, שלא קיבלו את הפקס שלי. שלחתי שוב ושוב - תרגיל ידוע של חטיבת דובר צה"ל - עד שנפל לי האסימון, ושלחתי את בקשתי בדואר רשום. חלפו שבועות רבים עד שאישרו, בשיחת טלפון שיזמתי, את קבלת בקשתי.
בין השאר, שאלתי כמה צל"שים ועיטורים העניק צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים? כמה טקסים נערכו? למה היו צריכים כמה טקסים? האם הוענקו בעקבות מלחמת יום הכיפורים צל"שים יחידתיים? האם הוענקו בעקבות מלחמת יום הכיפורים צל"שים ועיטורים, שנותרו מסווגים, וטרם פורסמו? האם יש הטבות חומריות למקבלי צל"ש/עיטור?
כשנה חיכיתי עד שנעניתי. זו לא הייתה שנה ריקה ממעש. מדי פעם טלפנו אליי מדובר צה"ל, וסיפרו על התקדמות איסוף החומר, ושאלו בעדינות האם הוא עדיין רלוונטי. אחרי כעשר שיחות כאלו נשאלתי האם יכולים להעביר לי את התשובות בדואר אלקטרוני. ואכן, אחרי שבוע נחת הדוא"ל מדובר צה"ל על מחשבי - הוא כלל רשימה לא מדויקת של מקבלי צל"שים ועיטורים, שעברה בדיקה של ביטחון שדה, ולא הייתה בו כל התייחסות לשאלותיי האחרות.
עבודת דובר צה"ל בענייני אינה חריגה. זו שיטה, המעידה על כוונת שולחם - לא לשתף במידע, לא לענות לשאלות, לא להגיד אמת, ולהתיש את המתעניינים. כארגון מובס, צה"ל מנהל קרב מאסף, כהרגלו - מתוך רפלקס וללא שכל. בסופו של דבר, ייכשלו גם התרגילים הללו - כפי שהיה לפני כשנה בדיונים של ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת בשאלה האם להתיר לציבור לעיין בחומר המסמכים, שהכינה ועדת אגרנט במהלך עבודתה.
עמדת מערכת הביטחון - רפלקס מותנה ידוע - היתה למנוע מהציבור לעיין בחומר הזה. מולם התייצב ח"כ מיקי איתן (ליכוד), שהוכיח הרבה שנים, שהוא לוחם בלי-חת למען חשיפת האמת. מול גמגומים חסרי-פשר של המחלקה לביטחון מידע (פעם היא נקראה, "ביטחון שדה") ושל היועצות המשפטיות של משרד הביטחון, הוביל ח"כ איתן בהצלחה את הדיונים לקראת הכרעה לחשוף את המידע. גילוי נאות: הוועדה הזמינה אותי, לשמחתי, להופיע בפניה כעד מומחה. טענתי במרץ, שיש לפתוח את החומר לעיון הציבור, כיוון שאין כל מניעה לחשיפתו. דבריי היו קשים, וחלק מחברי הוועדה לא קיבלו אותם. כעת, אומנם עומד בראש הוועדה היסטוריון (פרופ' מנחם בן-ששון מהאוניברסיטה העברית), אך אין לי אמון ברצונו הכן לחשוף את מעשי הממשל.
מיקור-חוץ של חקירת הצבא כל זה רק מחריף את חוסר האמון בצה"ל, ומצדיק את הדרישה להעביר את חקירת פעולתו אל מחוץ לצבא. עשרות שנים הצבא חוקר כביכול את עצמו, ללא כל תועלת, וכל כוונת הדבר (שהכל יודעים אותה) היא לכסת"ח: לכסות על עכוזם המכוער של מפקדים ושל יחידות. משך השנים לא נחקרו קרבות - למרות שלכאורה הצבא היה יכול לעשות זאת, לא הופקו לקחים, ולא השתנתה תורת הלחימה בהתאם.
הפתרון הינו פשוט למדי: הפרטת תחקירי הקרבות. כלומר, יקומו מכוני מחקר, שיתמחו בהוויה הצבאית, יחקרו קרבות, יפיקו לקחים, ויכתבו תורת לחימה. זה ייעשה - כמו בעולם כולו - על-ידי הפניית תקציבי מחקר לגופים אזרחיים באמצעות מיקור-חוץ (outsourcing). לכאורה, יש בכמה אוניברסיטאות מכונים למחקר אסטרטגי ומרכזים לחקר העולם הערבי. אלה דווקא אינם מתאימים לכך מכמה סיבות:
1. הם עוסקים ברמות גבוהות, ולא בתפעול הצבא ובתורת לחימה.
2. הבעיה אינה גישה במזרחנות, או ידיעת האויב, אלא תפיסה אחרת של פעולת הצבא.
3. הם הוכיחו משך השנים קרבה יתירה לצבא, שמעיבה על אמינות מחקריהם ועל מהימנותם.
4. רוב האוניברסיטאות מפעילות תוכניות לימוד עבור הצבא ועבור מערכת הביטחון, וחלק ניכר מתקציבן מבוסס על הכנסותיהן מהתוכניות הללו
לפיכך, צריכים לכפות על הצבא לחקור במיקור-חוץ את תפקודו. זה יאפשר הפרדת רשויות בין הנחקר לבין החוקר, ויבטיח הפקת לקחים הולמת. גופי המחקר החיצוניים צריכים להיות מבוססים על אנשים, שהוכיחו את כישוריהם את יושרתם במחקרים קודמים, שיש להם סיווג מתאים (ואיני תמים - אני יודע, שהצבא יכול לשחק בגורם הזה, כדי לנפות חוקרים, שאינו חפץ בהם). בארצות-הברית, למשל, מרובים המרכזים והמכונים האזרחיים למחקר צבאי. הפנטגון והכוחות המזוינים משתמשים בהם למחקרים שונים - בנוסף לגופי המחקר הצבאיים. גם בבריטניה ובשוויץ מתחילים לפרוח כעת מרכזי מחקר אזרחיים לענייני צבא.
עם זאת, עלי להודות: אין לי פתרון לסוגיה נפוצה במקומותינו - הטיית מכרזים. ייתכן, שכאשר המכרזים ינוהלו ישירות על-ידי האגף לביקורת ביטחונית של משרד מבקר המדינה, ולא על-ידי מינהל ההרכשה (מנה"ר) במשרד הביטחון, נוכל לדלג מעל משוכה זו, האוכלת כל חלקה טובה בשירות הציבורי.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
