במקום לדון את שרת החינוך יולי תמיר ברותחין, על החלטתה להתחיל בינתיים לשוב אל גבולות 67 רק בספרי הלימוד, ראויה השרה דווקא לצל"ש על ההחלטה האמיצה שהביאה לפתיחתה של תיבת פנדורה הזאת לדיון ציבורי. יש לנצל את הרעיון המבריק שלה לעסקת חבילה כוללת ולספר את כל האמת ולא את חציה הגרוע משקר. בהזדמנות זו יש ללמד את תלמידי ישראל שגבולות 67 הנכספים רווים בדם יהודים, וכי ערביי ישראל לא הכירו בהם ולא כיבדו אותם מעולם.
פורמאלית אלה אינם גבולות כלל, אלא קווי הפרדת כוחות בין ישראל לשכנותיה, עליהם הוסכם בחוזה שביתת הנשק שנחתם ברודוס בשנת 1949, שהביא לסיומה של מלחמת העצמאות.
קווי שביתת הנשק הללו הקרויים גם "הקו הירוק", או "גבולות 67", שהיום שרת החינוך ועמיתיה ב"שלום עכשיו" חפצים ביקרם, תבעו מחיר דמים יקר עוד טרם יבשה הדיו על ההסכם שנחתם ברודוס.
ערביי ארץ ישראל בעידודן של מנהיגי המדינות השכנות: סוריה, לבנון, ירדן, ומצרים, הפרו את הסכם הפסקת האש רבבות פעמים, הם צפצפו על גבולות 67, חצו אותם ללא הרף, חדרו באישון לילה לשטח ישראל, רצחו יהודים חפים מפשע וחמסו את רכושם. אלה ששילמו את מחיר הדמים הכבד ביותר לא כונו אז מתנחלים אלא תושבי הספר, כמו תושבי פרוזדור ירושלים, ועמיתיהם לאורך הקו הירוק.
הטרוריסטים של אותם ימים לא נקראו חמאס או חללי אל-אקצה - אלא מסתננים, או פדאיון, וכמו צאצאיהם הרוצחים מחוללי האינתיפאדה, הם טבחו יהודים בתוך ישראל כשהם חוצים את "גבולות 67" המשוקצים בעיניהם, הרבה לפני "הכיבוש" של מלחמת ששת הימים.
רצוי שתלמידי ישראל ישננו את המספרים הבאים: רק בשנת 1953, במאות פעולות טרור נהרגו 44 יהודים ו-27 חיילים. בשנת 1954 נרצחו 33 יהודים ו-24 חיילים (כמו באוטובוס הדמים במעלה העקרבים בדרך לאילת, שם נרצחו 11 נוסעים). בשנת 1955 נטבחו 24 אזרחים ו-50 חיילים. בשנת 1956 נהרגו 54 אזרחים ו-63 חיילים (מחקרו של ד"ר אריה גילאי).
לאחר מלחמת קדש בשנת 1956, חלה רגיעה מסוימת, אולם שפיכות הדמים לא פסקה, 125 יהודים נרצחו עד 1967. כך שמשנת 1949 ועד 1967, בתוך גבולות השלום הנכסף של שרת החינוך, נרצחו יותר מ-500 יהודים חפים מפשע (לא כולל חללי מלחמת קדש ב-1956).
כך שלמרות שטיפת המוח הבלתי פוסקת, "הכיבוש" של 67 אינו אשם, גם הכיבוש של 1948 אינו אשם, והראייה שגם ב-1920-21 נטבחו יהודים, וגם בפרעות חברון ב-1929, וגם במאורעות 1936-1939. כך שיולי תמיר ועמיתיה רשאים להמשיך ולחיות בסרט ההזוי שלהם, להתרפק על "גבולות 67", כשהם פועלים ללא ליאות למען "שלום עכשיו".
אולם להוותם של תלמידי ישראל, הגב' יולי תמיר מתעלמת מכך שהיא שרת החינוך של מדינת ישראל ולא נציגת "שלום עכשיו", ולכן עליה להקפיד על ממלכתיות, ובמקביל לשרטוט "גבולות 67" בספרי הלימוד, עליה לבדוק אם מורי ישראל מלמדים בצורה מאוזנת את ההיסטוריה של הסכסוך בן 100 השנים על כל היבטיו, כולל משמעותם האמיתית של אותם גבולות שהיא מטיפה לשוב אליהם.
אגב, ראוי להביא לידיעתם של תלמידי ישראל, כי "גבולות 67" כונו ערב מלחמת ששת הימים "גבולות- אושוויץ" על-ידי שר החוץ של אותם ימים אבא אבן, שהיה ידוע כיונה צחורה. היה זה בתקופת ההמתנה המייאשת, כאשר תושבי ישראל היו שרויים בחרדה עצומה של איום קיומי, לאחר שנאצר הזרים את צבאו לסיני, סגר את מיצרי טיראן, וחתם על ברית צבאית עם ירדן, סוריה ועירק, אתגר שחייב גיוס מילואים כללי שגרם לשיתוקו של המשק הישראלי. את תסכולם של אזרחי ישראל באותם ימים הם הביעו במשפט: "האחרון יכבה את האור".
זהו על קצה המזלג סיפורם העקוב מדם של "גבולות 67", שלא היו מוסכמים ולא מוכרים, שראוי לשננו לתלמידי ישראל, כדי שלא יהפכו לתינוקות שנישבו בתורתה של שרת החינוך שלהם, יחשפו לאמת כולה, ויבינו את הסכנה הטמונה במלכודת שלום הפתאים של אלה המטיפים לנסיגה מלאה לגבולות 67.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
