בשנה האחרונה התנסתה ישראל ברצף של זעזועים גיאו-פוליטיים שליליים וחריפים. ראש הממשלה אריאל שרון נפל למשכב ושקע בְּתַרְדֶּמֶת. המלחמה בלבנון פגעה קשה בערי וביישובי הצפון, עליהם ירד מטר של טילי קטיושה. בבחירות לרשות הפלשתינית ניצחה תנועת החמאס. שדרות ויישובים בנגב ובדרום נפגעו מטילי קסאם. ומעל כל אלה מרחף הצל המאיים של תהליך ההתגרענות באירן, הממשיך להתקדם למרות הלחצים הבינלאומיים.
למצב מדיני-ביטחוני זה יש, בהכרח, השלכות קשות על מצב הרוח הלאומי. לכך מצטרפת הרגשה - מוצדקת בעיקרה - של אי-שביעות רצון מתיפקודן של המערכות השלטוניות. כל אלה יוצרים תחושה של חוסר ביטחון ואי ודאות בציבור הרחב. מה שמפליא הוא הניגוד המוחלט בין תחושה זו לבין מצבה של הכלכלה הישראלית.
לפני מספר שבועות זִימַנּוּ צוות מומחים בכירים בתחומי החוסן הלאומי, האסטרטגיה הלאומית, המזרח התיכון, הפלשתינים ואירן, כדי שיכינו עבורנו סקירה מקיפה ותחזיות לקראת הכנת תוכניות העבודה שלנו לשנת 2007. הערכותיהם היו פסימיות, וזאת בלשון המעטה. מייד לאחריהם הוצגה הערכה מאקרו-כלכלית על הצפוי בתקופה הקרובה בעולם ובארץ. הערכה זו, שאף היא הוכנה על-ידי מומחים בכירים ומוכרים, צפתה את המשך הצמיחה במשק, שמירה על האינפלציה הנמוכה, אישרה את הצפי שמשקיעים זרים ימשיכו להשקיע סכומים מרשימים במשק הישראלי, וחזתה את המשך השיפור בשוק העבודה.
פרדוקס - כן, בהחלט. האם הפרדוקס הזה יכול להימשך לטווחי זמן ארוכים? זו אחת מן השאלות הרבות, שאי אפשר להשיב עליהן ב"כן" או "לא". התשובה שלי לשאלה זו:
1. בטווח הקצר, לשנה הקרובה, הכלכלה הישראלית תמשיך להפגין ביצועים מרשימים וחיוביים, זאת בהנחה - המתבססת על הערכות מומחים - שהיא תמשיך לקבל "רוח גבית" חיובית מהכלכלה העולמית. לטווח הארוך יותר, 5-15 שנים, בוודאי במהלך עשור הקרוב, אני מודאג לגבי היכולת שלנו להמשיך ולייצר תנאים לצמיחה ושגשוג בישראל.
2. כמובן שהכלכלה הישראלית, כמו כל כלכלה אחרת בעולם, נתונה למחזוריות. היום אנחנו, יחד עם רוב מדינות העולם, נמצאים בקטע החיובי של המחזור הכלכלי. אבל השאלה המרכזית היא, כיצד אנו נראים בהשוואה למדינות אחרות, וכיצד נֵירָאֶה באותן שנים שבהן הכלכלה העולמית תיכנס לקטע השלילי במחזור?
הצלחתו של המשק הישראלי בשנה הקרובה תימשך, כך אני מעריך, אך לא נעשה מספיק למען עתידנו בטווח הבינוני והארוך. בוודאי לא למען עתיד ילדינו ונכדינו. וזהו, בעיני, עניין בעל חשיבות חיונית. על כל חברה, כל מדינה, כל אומה, מוטלת החובה לפעול על-מנת שהדורות הבאים ייהנו מעתיד טוב ובטוח יותר.
במונחים מעשיים, הייתי מגדיר זאת כך: השאלה המרכזית העומדת בפנינו היא - מה עלינו לעשות על-מנת שבוועידת ישראל לעסקים 2017, בעוד עשר שנים, אנחנו נהיה סיפור הצלחה בקנה מידה עולמי, סיפור שמצביעים עליו כפי שהיום מצביעים על אירלנד, סינגפור ועוד מדינות.
אני מבין שנושאו של אחד המושבים של הוועידה היה "תוכנית עסקית - הלקוח ממשלת ישראל". אני מעז לומר שיש לי היכרות אישית קרובה למדי עם הנושא הזה, וצר לי לקבוע שמצבנו מבחינה זו איננו מעודד: אין חזון מגובש, אין אסטרטגיה, אין יעדים מוגדרים, אין תוכנית ביצוע של מדינת ישראל לטווח הארוך. כמובן שאין הערכה מה הפערים בין היכולות לבין המטרות.
כאן, במסגרת הזמן הקצר, אני מבקש להצביע על ארבעת הנושאים החשובים ביותר, לדעתי, שטיפול נכון בהם יאפשר לנו לומר בשנת 2017 כי 69 שנות קיומה של ישראל הן סיפור של הצלחה:
1. בניית מאזן גיאופוליטי ואסטרטגי שונה ממה שהיה עד כה: האיום האירני הגרעיני הופך מדי חודש, מדי שבוע, למוחשי יותר. כ-1,200 קילומטר מכאן עושה אירן מאמץ גרעיני אדיר, המפוזר על פני חלקים נרחבים של המדינה הגדולה הזאת, כאשר לכל ברור מה היעד הסופי של המאמץ הזה - השגת יכולת גרעינית צבאית. זאת כאשר ממש במקביל לוועידה שלנו מתכנסת בטהרן, בירת אירן, ועידה של מכחישי עצם קיומה של השואה. לכך מצטרפים האיומים הידועים מצידה של סוריה, ומערכת היחסים הסבוכה שלנו עם הפלשתינים. מבלי להתיימר להשיא עצות לממשלת ישראל, אני משוכנע שכמענה למצב זה, על הממשלה לייצר אג'נדה אסטרטגית ארוכת-טווח שונה מזו שהייתה עד כה. מרכיב אחד באסטרטגיה זו הוא, כמובן, בניית מאזן כוח, שירתיע את אירן ואת אויבינו האחרים מלפעול נגדנו. מאזן זה חייב לכלול גם מרכיבים של "עוצמה קשה", כלומר יכולות צבאיות, וגם מרכיבי "עוצמה רכה", שביניהם הקשרים שלנו עם מדינות ידידותיות, לחצים משפטיים ומוסריים, נכונותם של יהודים בתפוצות לעמוד לימינה של ישראל ועוד.
המרכיב השני צריך להיות בניית קואליציה אסטרטגית עם הגורמים המתונים באזור, כולל בעולם הערבי, המפרץ הפרסי, ומדינות כמו טורקיה. בהקשר הזה אציין, כי לסקטור העסקי שיושב כאן היום יכול להיות תפקיד משמעותי בחיזוק הקשרים עם גורמים אלה באזור.
סדר היום העולמי יושפע יותר ויותר בשנים הקרובות משני גורמים:
א. מחירי האנרגיה
ב. הטרור הבינלאומי
שני נושאים אלה עתידים להעסיק את ארה"ב, מדינות אירופה, סין והמזרח הרחוק. בעניין זה סביר להניח, שכל ממשל חדש בארה"ב ידרוש וילחץ לקיים תהליכים מדיניים גם באזור שלנו, כדי לטפל ביעילות במחירי האנרגיה והטרור. על ישראל להיערך למצב זה ולפתוח ביוזמות משלה, מבלי להמתין לכך ש"הדוד סם" יגיד לה מה לעשות.
2. המערכת השלטונית בישראל: תיפקודה של מערכת זו כרגע רחוק מלהשביע רצון, ומצב זה מדאיג את כולנו ומשפיע לרעה על מצב הרוח הלאומי. חסרים איזונים ובלמים בין הרשות המבצעת, הממשלה, לבין הדרג הפוליטי הנבחר, הרשות השופטת ומערכות הבקרה. חוסר שיווי המשקל הנכון מוביל לפעמים למצב של חוסר עשייה, של שיתוק. חולשתו של הדרג הפוליטי מובילה, מצד אחד, להתחזקות של דרגי האדמיניסטרציה, ומצד שני - למעורבות של הרשות השופטת בנושאים שאמורים להיות מטופלים ע"י הממשלה על זרועותיה השונות. כל זה, כאמור, משפיע על התחושה הכללית של הציבור, ויש פה נזק מצטבר והולך. במערכת השלטונית המוסדית נמצאים אנשים מצוינים, מקצוענים ובעלי מוטיביציה ומחויבות גדולה למדינה. אולם הליקויים היסודיים במבנה המערכת הפוליטית והשלטונית מונעים מהם למצות את יכולתם ואת כישוריהם במידה הראויה.
כולנו באים מעולם העסקים. כמנהלים, כולנו יודעים שהמבחן העיקרי שלנו הוא לדעת לקבל החלטות ולדעת לאכוף את ביצוען. הממשלות בישראל בשנים האחרונות, התקשו - חלקן יותר, חלקן פחות - לקבל החלטות חשובות, ומה שעוד יותר בולט - לבצע החלטות שכבר נתקבלו. בעשור הקרוב תידרש מדינת ישראל להכרעות קשות. המנהיגות שלנו חייבת לפתח את הכלים והשיטות להכריע בנושאים עקרוניים שיעמדו על הפרק, ולהוציא החלטות אלה אל הפועל. זה מחייב רפורמה בשיטה הפוליטית ושינויים מהותיים בדרכי התנהלות של המערכת השלטונית בישראל.
3. המשך השתלבות בתהליכי הגלובליזציה: העולם הפך באמת לכפר גלובלי קטן. זו כבר לא סיסמה, אלא מציאות. חלק נכבד מהצלחתנו בשנים האחרונות נובע מ"רוח גבית" חיובית בשווקים העולמיים. ההשקעות הגדולות של וורן באפט ושל "היולט פאקארד" בישראל בשנה האחרונה הן סימנים מובהקים לתהליך בריא ומוצלח של השתלבות ישראל במשק הגלובלי. במקביל לזרימת ההשקעות הזרות אלינו, אנו רואים יותר ויותר חברות ישראליות פועלות בשווקים זרים, וגם זה תהליך חיובי ובריא. אני יכול לספר לכם שבבנק הפועלים, זהו אחד מהנושאים האסטרטגיים המרכזיים, שאנו רואים בו את אחד ממנועי הצמיחה החשובים ביותר שלנו לשנים הקרובות. בכוונתנו לפתח פעילות בנקאית ענפה מחוץ לישראל באירופה, בטורקיה, בקזחסטאן, בהונג קונג, בסינגפור ובמקומות נוספים.
אבל המשכם והגברתם של תהליכים חיוביים אלה תלויים ביצירת תנאים מתאימים. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שהסביבה המשפטית, הרגולטורית והחקיקתית ושיעורי המיסוי בישראל יהיו נחותים בהשוואה למדינות המתקדמות בעולם. אלמנטים אלה מהווים חלק נכבד בסך-הכל של הכושר התחרותי שלנו. אחד המאפיינים העיקריים של העולם הגלובלי הוא קלות התנועה של ההון ממדינה למדינה. אם לא נהיה תחרותיים, ההון העולמי, הַיַזָמוּת העולמית- יילכו למקומות אחרים.
המשמעויות המתחייבות מכך הן פחות התערבות רגולטורית בכלכלה ובשווקים, חתירה להמשך הפחתת המיסים, והמשך הרפורמות המבניות החשובות בתחומים כמו: חשמל, אנרגיה, תקשורת, תחבורה, קרקעות, שווקי הון ופיננסים, וגם בבנקאות.
4. והנקודה האחרונה- החוסן החברתי: לא ניתן לקיים כלכלה משגשגת ללא חברה חזקה ומלוכדת. אנו מחוייבים לבנות כאן חברה צודקת, המבטיחה שוויון הזדמנויות לכל אחת ואחד מאיתנו ומילדינו. להערכתי, המפתח למתן הזדמנויות שוות טמון בתחום אחד מרכזי - החינוך. אני לא מאמין בקיצורי דרך, עם פתרונות פלא מהיום למחר. הפיכת החינוך למנוף לשוויון הוא תהליך ארוך, קשה, שבו עלינו לבנות מחדש את מערכת החינוך הישראלית, מערכת שלצערי היום איננה נותנת את המענה הנדרש לישראל. המשבר בתחומי החינוך מתחיל בגני הילדים, דרך בתי הספר העממיים, התיכוניים, ומגיע להשכלה הגבוהה.
אני שומע מראשי האוניברסיטאות על הקושי לגייס חוקרים ישראלים צעירים ומבריקים, על כך שהמוחות המבריקים שלנו עוברים לארה"ב ולאירופה. קיים איום ממשי על התשתית המחקרית של הדור הבא, וכידוע, תשתית זו היא בסיס עיקרי לפיתוח הדור הבא של ענפי ההיי-טק בישראל, שעליהם גאוותנו, והם ממלאים תפקיד חשוב ביותר בצמיחה. אבל הנתונים מדאיגים מאוד. הישגי התלמידים הישראלים בבתי הספר התיכוניים, בלימודי מדעים ומתמטיקה, נחותים בהשוואה להישגים של תלמידים במדינות אחרות. תלמידי ישראל נדחקו למקומות נמוכים מול תלמידי אירן, קוריאה ועוד מדינות, שבעבר פיגרו אחרינו.
נושא החינוך חייב לקבל עדיפות גבוהה ביותר בסדר היום הלאומי שלנו. מובן מאליו שבעניין זה, לממשלה יש תפקיד מרכזי, אבל גם הסקטור העסקי חייב ליטול חלק במאמץ זה. אנו בבנק הפועלים לקחנו על עצמנו להיות מעורבים באופן אינטנסיבי בשני תחומים: תמיכה בחוקרים וחוקרות צעירים, כדי שימשיכו לחיות ולעבוד בארץ; ופרויקט "שלוש עד חמש", שנועד להעלות בצורה משמעותית את שיעור תלמידי התיכון שנבחנים בבחינות הבגרות על חמש יחידות בלימודי המתמטיקה, במקום שלוש.
מול האתגרים והבעיות שהצגתי, כמובן שיש לנו הישגים נפלאים. עצם קיומנו כאן כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, הוא הישג אדיר שנזקף לזכות האבות המייסדים - הורינו. רוב העם היהודי מתגורר בישראל, ובה נמצא גם רוב הולך וגדל של הדור הצעיר של יהודים. עמדנו בפני אויבים המקיפים אותנו, ויש לנו הישגים מדהימים בנושאי מדע, טכנולוגיה, יצירה, חברה וכלכלה.
יתכן שכמה מכם, שציפו מיו"ר בנק הפועלים לדבר בוועידה חשובה זו בעיקר על נושאי בנקאות, שוק ההון וכדומה, תמהו ושאלו את עצמם, מדוע הקדשתי את הרצאתי הקצרה דווקא לשאלות אלה. התשובה שלי על כך ברורה וחדה: כולנו עוסקים יותר מדי בשוטף ופחות מדי בנושאים שיקבעו את עתידנו בטווח הארוך, והם המפתח לעתידנו כאן.
כישראלי. ציוני ויהודי, ולא פחות חשוב מכך - כאב לשלושה ילדים צעירים, אני רוצה שילדי, ילדיכם, ילדינו, בעוד 10, 15 ו-20 שנה, בהגיעם לבגרות וכשיעמדו ברשות עצמם, יראו במדינת ישראל את המקום המועדף לחיות בו, משום שהיא תהיה חברה חזקה וטובה, חברה המבטיחה שוויון הזדמנויות לכל מי שנולד בתוכה, חברה שבה הערכים של יוזמה, יצירתיות והצלחה יהיו מילות המפתח.
ותרשו לי לסיים את דברי בנימה אישית, שיש בה גם טיפה של התרגשות: במלחמה האחרונה היתה לי הזכות, כנשיא פרויקט "אמץ לוחם", שבמסגרתו חברות עסקיות מאמצות גדודי לוחמים בצה"ל, להיפגש עם הלוחמים. ראיתי את את הלהט שלהם, את הדבקות במשימה, את אחוות הלוחמים, את הפטריוטיות הפשוטה והבסיסית. הייתי מעורב בפעילות של המגזר העיסקי למען הלוחמים ולמען תושבי הצפון, והייתי עד לגילויי התנדבות מרגשים. מותר לנו להתרגש, לאהוב את המדינה שלנו, את לוחמיה ואזרחיה. מותר לנו לבקש, וחובה עלינו לפעול, כדי להבטיח להם ולעצמנו מדינה עוד יותר טובה ונפלאה.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
