היאוש ניבט מן השורות של עורך מקור ראשון, כותב "נגד הרוח", אמנון לורד. העם, אומר העורך, מעדיף לשקוע בבור המצחין והחמים של חארטות אולמרט, במקום לקום על רגליו כארי ולהתנער, לנער חוצנו ולהתלכד מאחרי מנהיג אמיתי. מדוע?
מאז תחילת האינתיפאדה לפני 20 שנה, כאשר 20 שנה של שלטון שאנן השוקד על טיפוחה של פצצה דמוגרפית הסתיימו בקול ענות תרועת הג'יהאד, אין מנהיגות בישראל ואין מנהיגות בעם היהודי. מזה 20 שנה שהנהגת המדינה והעם פוסחת על שתי הסעיפים. כמאמר יוגי ברא, כאשר אתה מגיע למזלג דרכים, קח אותו. המזלג אליו הגיע העם הוא התפצלות הפוסט-ציונות מן הציונות, השיבה לגטו מול היציאה למרחב, ההתמרכזות מול ההתנחלות, חוסר הביטחון מול האמונה בצדקת הדרך, האירופאיות החילונית מול ההכרה בתנ"ך. בשל הפסיחה על שני הסעיפים הנהגת המדינה נגררת מדחי אל דחי, מוועידת שלום להפצצה, ומהפצצה אל עוד ועידה, וממנה אל עוד מעשי רצח-עם, ברשות ובסמכות ובמימון של מדינת ישראל.
בכל פעם שנמאס לעם מן הפסיחה על שני הסעיפים, כאשר קובעת הדם והטרור מתמלאת, נבחר מנהיג שמדבר ציונות בלי מרכאות. התקוות גואות שהנה יעשה סדר בבלגן, העדיפויות יסודרו בסדרן ההגיוני, וההתעמרות האינ-סופית של השלטון בעם ובתקוותיו תיפסק. ובכל פעם, מעשה שטן, מן הרגע שהמנהיג הציוני התורן מגיע לראש הפירמידה הוא נשבר, מתרסק, מתמסמס, ושוב הופך לכרוכיה המצווחת על-פי הלחץ של הפריץ האמריקני, שגם הוא מונע מאחורי הקלעים על-ידי הפריץ הערבי.
מי היה לנו כאן? פרס ורבין, שמיר ונתניהו, ברק ושרון, אולמרט ופרץ, וכולם מתעתעים בבוחרים ובעצמם ונגררים כבובות ממשבר אחד לשני. נפח הקובעת הולך ומתעצם ממשבר למשבר, ובכל פעם נדרשת מנת דם גדולה יותר כדי למלאה, כדי להניע את העם לבקש מנהיגות נאותה.
מדוע חל השינוי הממאיר במנהיג התורן? בשל הרצון לשמור על המרכז, על המרכזיות, על הרוב שמייצג עצמו, כאילו, באמצעי התקשורת. העובדה שאמצעי התקשורת נתונים כולם בידי האגף הפוסט-ציוני, זה שאיננו פוסח על שני הסעיפים אלא כבר בחר בסעיף האבדון, לא משנה את היומרה לייצג את המרכז. ומה שהמרכז רוצה, אומרים אמצעי התקשורת הפוסט-ציונית בקול אחד, הוא סיום הציונות, ומעבר למצב צבירה חדש של רפובליקה צפון אירופית שלווה, כאן, בלב המזרח הרותח, שבו ילדים נרצחים רק כדי ללמד את אבא שלהם לקח מי כאן הבוס, ואמהות מתגאות בכך שילדו מלכודות נפץ.
אפילו מקור ראשון, העיתון הכללי (על מגזרי, על עדתי) היחיד שדוגל בציונות רעיונית ומעשית מאבד את הראש כאשר מדובר במנהיגות, ופוזל שוב אל זה שהכזיב, אל זה שמעולם לא היו נחרץ אלא במילים, אל זה שדבר רהוט אך עשה רצוץ זה שכבר פינה יהודים מביתם תוך שימוש ציני במרכזיות, בדמוקרטיה, בצבא הגנה לישראל.
תוהה העורך, היכן בנימין נתניהו, האיש והאגדה של אביו ואחיו? והנה גם הוא פוזל אל המרכז, וזונח משנת אבות ואחים, מניח לאמיתות עתיקות שעמדו במבחן הזמן, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. גם הוא מכבד הסכמים שאבד עליהם הכלח, שאיבדו כל זכות קיום, והכל כדי לא להיתנגח עם התקשורת. וככל שמקור ראשון תומך בזה שהכזיב כך הוא מגלה כי העם כבר מעדיף לשקוע בביב השופכין של אולמרט. אולמרט לפחות יודע שהוא משקר, מדבר שטויות ופולט דברי הבל ללא הפסק, וגם העם יודע זאת. הוודאות של האווילות עדיפה על פני הבטחה נחרצת שהתמסמסה כחמאה על מחבת רותח.
כדי לצאת מן הבוץ, מן הרפש של ההתמרכזות, יש להעמיד דברים כהוויתם, ולתמוך רק באישים ונשים האומרים ומבצעים דברים כהוויתם. יש ללמוד מן האויב, כמו איסמעיל הניה, כיצד מבהירים את העובדות היסודיות ללא כחל ושרק, ובכך מגדילים את התמיכה הציבורית ללא חשש ומורא. יש להתמקד במנהיגות שאומרת את האמת ללא פזילה אל המרכז,
שיש לה את הסיכוי לעשות את הדבר הנכון, גם תחת לחץ, ואותה לקדם באומץ. כל דרך אחרת רק מובילה אל החיק החמים של האולמרטיזם, הטבולה ראסה, וההכנה לגבולות אושוויץ והפצצה האטומית שתשלים את המלאכה של מכחישי השואה.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
