לכודים בכישוף

איך אפשר להסביר את הקללה הלאומית הזו של הפלשתינים, ששוב ושוב ההיסטוריה נקרית בדרכם, מבטיחה להם מדינה, עתיד והצלחה, ורגע לפני התגשמות החזון הנפלא - הם בועטים בדלי החלב, ושופכים את גורלם לארץ במו ידיהם. "כל המהפכות שהרו בפלשתין הפילו את ולדן בבירות ערב" היה נוהג לאמר סגנו של ערפאת, "אבו איאד" הוא צלאח חלף, כאשר תלה את ההסבר לכשלונם ההיסטורי הנמשך של הפלשתינים במדינות ערב. לא, אבו איאד, לא. המהפכות שהרו בפלשתין הפילו את ולדן בפלשתין.

בואו ונבחן את ההיסטוריה:

הערבים הארץ-ישראלים דחו את הפשרה שהציעה להם התנועה הציונית (ראו להן) ופתחו באנתיפאדה של 1936-1939 (אז קראו לזה "המרד הערבי"); הפלשתינים דחו את פשרת 1947, כאשר האו"ם הציע להם מדינה ערבית בסמוך למדינה יהודית. מעטים יודעים שאפילו במדינה היהודית שהוצעה על-ידי האו"ם היה רוב דמוגרפי ערבי; הם יכלו לקבל את מדינתם מזמן, לאחר שיחות האוטונומיה שבאו עם הסכם השלום עם מצרים, אך הם בחרו לפתוח באינתיפאדה הראשונה;

הם יכלו לקבל את מדינתם לו המשיכו בהסכם אוסלו, בודאי לאחר שיחות קמפ דיויד עם ראש הממשלה דאז אהוד ברק; אך הם בחרו לפתוח את האנתיפאדה השניה שלהם. הם יכלו להקים מודל של חברה פלשתינית עצמאית ברצועת עזה לאחר ההינתקות ההיסטורית, דבר שהיה מביא להרחבת המודל גם ליהודה ושומרון, אך הם בחרו בנשק הקסאמים ועכשיו גם במלחמת הכנופיות, ובהתרסקות. לאחר כל התקוממות שכזו בא החורבן הלאומי, מלחמת האחים, והקריסה.

באופן מאפיין דרך ההתנהלות הפלשתינית היא כדלקמן:

1. הצעה יהודית

2. דחייה ערבית

3. אנתפיאדה אלימה

4. קריסה פלשתינית וחיסולים פנימיים. חורבן. בשנת 1948 קראו לכך הפלשתינים - "האסון" (אלנכבה).

דרך ההתנהלות הזו אירעה שלוש פעמים במאה העשרים: באנתיפאדת 1936-1939, באנתפיאדת 1987-1991 ובאנתיפאדת 2000-2005.

לעתים אני מעיין ביומני בן-גוריון או בכתביו, ושואף השראה מן האיש שהיה ההיפך הגמור מן הפלשתינים. ספר כזה הוא למשל "פגישות עם מנהיגים ערביים", שכתב בן-גוריון בשנת 1967. בן-גוריון היה התגלמות הפרגמטיות. מה שאפשר, הוא לקח.

הוא מתאר שם, ושימו לב כמה אקטואלי הדבר, את פגישותיו עם שני מנהיגים ערבים-ארץ ישראלים, שעמדו בראש התנועה הלאומית הפלשתינית של אז: מוסא אלעלמי, וג'ורג' אנטוניוס, ערבי נוצרי שהתפרסם כמי שחיבר את המניפסט של רעיון האחדות הערבית, "התחיה הערבית" ("אלנהדה אלערביה").

הפגישות נערכות ערב המרד הערבי של 1936. בן-גוריון חש שהתקוממות ערבית אלימה עומדת בפתח והוא נפגש עם שני המנהיגים כל אחד בניפרד. הוא אומר להם כי אלימות גדולה בפתח, ואפשר למנוע אותה. "למה להילחם אם אשר לסייע זה לזה". הוא מבקש הסכם. בן-גוריון הציע, שימו לב, אוטונומיה יהודית בתוך מדינה ערבית גדולה, משהו זעיר במישור החוף. הוא מבקש לפתות אותם. הוא אומר להם שהיהודים בעלי קשרים בעולם, וכי היהודים יוכלו להביא מליוני לירות שטרלינג לפלסטינה, כדי להפריח את השממה.

שני המנהיגים הערבים דחו את ההצעה דחיה מוחלטת, כל אחד בנפרד. "אני מעדיף שהארץ תישאר שוממה עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מסוגלים לפתחה בעצמנו", אמר עלמי לבן-גוריון. התוצאה ידועה. הפלשתינים התעקשו על מאה אחוז, וקיבלו אפס. אגב, בן-גוריון חזה בפניהם בצורה כמעט מדויקת את מה שיקרה.


האם פענחנו את אותה קללה לאומית שהיא מקור אסונם של הפלשתינים? את אותו כישוף מיתולוגי המביא לחורבנם בידי עצמם? כן.

הפלשתינים מעולם לא ידעו את מלאכת הפשרה. מבחינתם זה היה הכל או לא כלום, ומה שקיבלו עד היום הוא לא כלום. בעוד שהתנועה הציונית היתה תמיד פרגמטית, עוד עז ועוד דונם, ובן-גוריון הסכים לתוכנית החלוקה, כי ידע שהיא תשמש בסיס לחידוש הקוממיות היהודית בארץ ישראל, דחו הפלשתינים בזעף כל פשרה. הכל או לא כלום. בסופו של דבר הכל התנפץ על חוסר היכולת הפלשתינים להסכים לאיזושהי פשרה. והם קיבלו לא כלום.

איך נדע לזהות את הקללה הזו כאשר היא מופיעה? אציע כאן נורית חיווי אדומה. ברגע שהיא תהבהב יש להבין שהגענו אל מה שבן-גוריון נתקל בו בשנות השלושים, ומאז ועד היום עמד מול כל מנהיגינו. נורית האזהרה האדומה היא המילה "צדק" ("עדל" או "עדאלה"). ברגע שצד הפלשתיני משמיע את המילה "צדק", הגענו לקללה המוכרת. הצדק הוא תמיד של הצד הפלשתיני, והצדק הוא תמיד מוחלט. לאחרים, בודאי לישראל, אין אף פעם צדק. ולכן מן הצדק שהפלשתינים יקבלו את כל פלשתין, ולו גם בשלבים, מן הצדק שהפליטים יחזרו לבתיהם, או שתנועת חמאס תשתלט על כל הרחוב הפלשתיני, או שתנועת פתח תשתלט על הכל, וכך הלאה. ערפאת דיבר על מדינה פלשתינית, אך באותה מידה דרש שהפליטים יחזרו... לישראל.

הקללה הזו אינה שייכת רק לחמאס או לערפאת הרדיקלים. גם אבו מאזן הפרגמטיסט-לכאורה לוקה בה, למשל, כאשר הבטיח לפליטים הפלשתינים בלבנון, מיד לאחר שנבחר, לחזור "אל בתיהם", שכן זו דרישה "מן הצדק". כן, גם תנועת עדאלה, שרוצה שהכל יהיה שייך לערבים בישראל, היא תולדה מודרנית בדיוק של אותה קללה לאומית. הצדק של הפלשתינים הוא הקללה ההיסטורית שלהם. הוא האסון שלהם. ביום שיאמרו אנו לא מדברים על צדק אלא על פשרה - או אז יוסר הכישוף. והיום הזה עוד לא הגיע.

וכך, בעוד התנועה הלאומית היהודית, הציונות, הגשימה את כל מאווייה, הקימה מדינה מן העשירות והמתקדמות בעולם, המדינה היחידה שהוקמה בשנות הארבעים והלאה והיא חלק מן העולם הראשון, לכודים הפלשתינים בכישוף שהוטל עליהם: להגיע אל המטרה, לבעוט בה, לקרוס, ושוב לקום, להגיע, לבעוט, לקרוס וחוזר חלילה. חלום ביעותים לאומי שאין לו סוף.