ההבדל בין כדורגל לפוליטיקה

מצאתי!!!

מצאתי משהו טוב שיש בכדורגל ואין בפוליטיקה - בכדורגל משלמים מחיר! מאמן שנכשל נשלח הביתה, ולפעמים גם לפני שהוא נכשל. בפוליטיקה יש חסינות, ואני לא מתכוון לחוק החסינות. מקבלים אותה אם יש את ה"כישורים" הנכונים: עור מאד עבה, ציניות ברמה גבוהה, לנגב יריקות ולהגיד שזה גשם, תמיד להאשים את התקשורת ולסמוך על השערורייה הבאה שתסיט ממך את תשומת הלב הציבורית. (אגב, מספרים שארכימדס היה הראשון שצעק: מצאתי! זה קרה באמבטיה ומרוב התרגשות הוא רץ לרחוב שמח וערום. בסך-הכול הוא פתר בעיה מאד "פשוטה" שהמלך שם לפתחו: איך אפשר להוכיח שכתר הזהב שהמלך הזמין אצל צורף ידוע עשוי כולו זהב טהור ולא עבדו עליו והזהב הוא רק ציפוי דק. לתגלית של ארכימדס קוראים "משקל סגולי".)

מישהו יודע למה פיטרו את יצחק שום מאימון הפועל ת"א? בהנהגתו הגיעה הקבוצה למקום השני בטבלת ליגת העל והצליחה יפה באירופה, אבל בכל זאת הוא שילם את המחיר. אלי גוטמן פוטר בנתניה, אוסי ארדילס סולק מבית"ר ירושלים ולעוד הרבה מאמנים יש נדודי שינה וסיוטי לילה. בכדורגל משלמים מחיר כבד.

ומנגד, בפוליטיקה, יש חוקים אחרים. פרשת אסתרינה טרטמן לדוגמא. הגברת אומרת שהיא טעתה לגבי כמה פרטים בקורות חייה, בתקשורת מתעקשים שהיא שיקרה, ואנחנו ראינו ושמענו אותה בטלוויזיה אומרת דברים שנשמעים ומתפרשים ממש לא טוב. אז מה? אף חוק לא מכריח שום פוליטיקאי להסיק מסקנות ובעל הבית היה ממנה את אסתרינה כשרת התיירות אילו רק רצתה. כמובן שהיא תוקפת את התקשורת, וברקע כבר עוברת תשומת הלב אל השערורייה החדשה שמייחסים לראש הממשלה אולמרט, פרשת המינויים הפוליטיים כשהיה עדיין שר התמ"ת.

ויש עוד הבדל גדול בין מאמן הכדורגל לפוליטיקאי, לתפקיד המאמן נשאר קצת כבוד בדעת הקהל הישראלית.

מי לא רוצה להיות מאמן?! יש למקצוע הזה תדמית מושכת מאד: מרוויחים המון, נהנים מפירסום ארצי שפותח דלתות ועושים משהו שכולם יודעים לעשות. בטח שמתם לב שכמעט כל אוהד ביציע הוא מאמן מתוסכל. הם תמיד יודעים, בעיקר בסוף המשחק, מה היה צריך לעשות. אגב, תופעה דומה יש גם עם הורי השחקנים הצעירים. כמעט כל הורה מאמין שהילד שלו יהיה "ברקוביץ'" או "רביבו". הם מקדישים את חייהם וכספם עבור הילד, מסיעים אותו לאימון וחזרה, באים לכל משחק בכל שבת, משתוללים את השופט ו"מברכים" את המאמן אם צריך. הם עוברים הרבה תסכולים ורק עם העובדות הקשות קשה להם להשלים - עשרות אלפי ילדים, והבן שלהם בתוכם, מתחילים את דרכם בבסיס ה"פירמידה" ורק בודדים מצליחים לטפס לקצה העליון והצר שלה, וגם מבין אלה רק אחד, מדי כמה עשרות שנים, אולי יהיה "ברקוביץ'". בעבר זה היה שונה, אבא שלי לדוגמא התעקש שקודם כל אלמד, הוא לא ידע שאני מתגנב לאימונים ומשחקים. הסוד התגלה באקראי כשהוא קרא את תוצאות משחקי הנוער, במדור הספורט של ידיעות אחרונות: "את שער הניצחון כבש שהרבני". עד היום אני לא יודע מה הוא חיפש במדור הספורט אבל הייתי צריך להסביר לו הרבה דברים. אבל הזמנים השתנו, והיום, כמו אדון סלים וארזה (ממערכון הכדורסל של "הגששים"), הרבה הורים חושבים שהלימודים מפריעים לילד להתרכז במה שבאמת חשוב, בכדורגל (בימים ההם כולם חשבו שלימודים הרבה יותר חשובים מכדורגל. כנער התחלתי דווקא בהפועל ר"ג ובסיום העונה הראשונה זימן אותי המאמן לשיחה אישית. הוא רצה לשלוח אותי הביתה ולא ידע איך לעשות את זה בלי לפגוע ברגשותיי. שמעתי שאתה תלמיד טוב, הוא אמר, אז כדאי לך להתרכז בלימודים. אני בטוח שהכוונות שלו היו טובות).

מסתבר שלא כל ילד נהיה "ברקוביץ'" ולא כל מאמן נהיה "קשטן". החיים של מאמן כדורגל בארץ קשים, מלאי לחץ, עצבים, אי-ודאות, תראו את השקיות שיש להם מתחת לעיניים (רק אברהם גרנט לוקח את זה איזי, לכן כולנו מקנאים בו). אלפים רוצים להיות אבל רק מעטים מצליחים. שנית, אין בג'וב הזה "קביעות", זה לא חברת החשמל או עיריה (יוני, החבר שלי מהצפון, קורא למוסד הקביעות: מסמר בלי ראש). שלישית, המאמן חשוף לביקורת מתמדת, נוקבת מכל הכיוונים, לפעמים ביקורת משתלחת שממאיסה עליו את החיים. והעיקר, יש בליגת העל רק 12 קבוצות ומתוכן מעטות מסוגלות להבטיח (ולשלם!) כסף טוב. רוצים דוגמא? בבקשה. גיורא שפיגל נמצא היום מחוץ למערכת. כמאמן הוא הגיע לטופ, הוא הביא לכדורגל הישראלי הרבה ידע מקצועי חדש, הרבה חידושים, שיטות אימון מקצועיות. נדמה לי שעד גיורא המדד לאימון ישראלי טוב היה אם המאמן "קרע" את השחקנים. אצל גיורא לכל אימון הייתה מטרה וזמן מוגדר להשיג אותה, בלי לעשות רושם על אף אחד. האימון אצלו נמשך, בדרך כלל, לא יותר מ-90 דקות.

הוא הנהיג, הכניס שיטות מדידה מקצועיות שנתנו תמונה אמיתית לגבי כושרו של השחקן: משקל, אחוזי שומן, מצב הלב, לחץ דם ואפילו מדידת אחוז חומצת החלב בתאי הגוף, ומאירופה, שם הוא שיחק כמקצוען כמה שנים, הוא הביא טקטיקות משחק מתקדמות. אני זוכר שעד גיורא השוערים קיבלו הוראה לבעוט את הכדור למעלה כדי לא להסתכן. שפיגל אמר שאם הכדור נמצא בידיים של השוער שלך הוא שלך במאה אחוז, אז למה לבעוט אותו למעלה ולאבד עליו שליטה? עדיף למסור אותו ביד לשחקן שלך והכדור יישאר בשליטתך. אבל אז התברר שגם המגן צריך לדעת לשחק ולא רק ל"השכיב" את החלוצים, וגם הקשר האחורי צריך לדעת ונגמר עידן ה"סטטיסטים" במשחק. גיורא שפיגל הגיע להישגים גדולים ולדעתי היה יכול להיות גם מאמן נבחרת מצוין. ובכל זאת הוא נפלט מהמערכת ולא ברור לי למה. אני זוכר שהוא רצה שהשחקנים וצוות האימון במכבי ת"א ילבשו חליפות כשהם מגיעים למשחקים, כמו באירופה, אבל לבטח זאת לא הסיבה היחידה. בניתוחים "שלאחר המוות" מצאתי כמה הסברים. לאוהדים שלו היה נוח להאמין שהכדורגל התדרדר מבחינת החומר האנושי שבו וזה כבר לא התאים לגיורא. מתנגדיו טענו שהוא מתנשא, גם על השחקנים ולכן הם לא מוכנים להשקיע עבורו. מה שבטוח זה שהכדורגל הישראלי הפסיד בעל מקצוע מעולה.

באירופה מחתימים מאמן טוב להרבה שנים, כדי שתהיה המשכיות בעשייה ומשתדלים מאד לשמור עליו. אלכס פרגוסון מאמן את מנצ'סטר יונייטד הרבה מאד שנים. הוא עבר עם הקבוצה הרבה הצלחות אבל גם כישלונות ולא זרקו אותו, אפילו לא אחרי שהוא זרק נעל על דיוויד באקהם, הכוכב הגדול של ה"יונייטד", אז, ופצע אותו מתחת לעין.

גם אלי כהן, שעושה היום קאמבאק עם מכבי ת"א, נפלט מהמערכת וישב בחוץ לא מעט שנים. הוא זכה באליפויות וגביעים אבל זכרו לו דווקא את מעט הכישלונות והמעידות, ובעיקר את "פרשת יוסי בן עיון", כשאלי הורה לשחקן לצאת מהמשחק ובן עיון סירב ואחר כך אלי כהן אמר שזה רק "גשם". גם יצחק שום לקח "דאבל" ביוון ונשלח הביתה, הוא הצליח עם הפועל ת"א אבל פוטר. והרשימה עוד ארוכה.

אז יש מישהו שעדיין רוצה להיות מאמן?!

גם אני רציתי להיות מאמן וכנראה שאלוהים אוהב אותי והתחלתי. מיד קיבלתי הזדמנות לאמן בליגה העליונה. אחרי כמה שנים לא רעות הגעתי למסקנה ש"לא כל הנוצץ הוא זהב", כמאמר הפתגם, ועזבתי. לידידים מאוכזבים שעשו לי חשבון כמה כסף הפסדתי הסברתי שאני לא בנוי לזה. וזה הבסיס והעיקרון: אם אתה לא ממש אוהב את זה, אם אין לך "שריטה עמוקה בדיסק" בנושא הזה, אל תתקרב! ולא משנה כמה כסף יש על העץ הזה. ראשית, יש דרך חתחתים עד שמגיעים לרמות הגבוהות, אם בכלל. שנית, הקורבן האישי הוא עצום, אין לך זמן למשפחה, אין לך זמן לעצמך, אתה כל הזמן תחת זכוכית מגדלת, אין ביטחון שתמשיך מחר, אין הבטחה לעבודה בשנה הבאה, כל פישר עם עט, מצלמה או מיקרופון יכול למרר לך את החיים. אתה ומשפחתך חיים מסביב לכדורגל, מהטלפון הראשון בבוקר עד הצלצול האחרון מאוחר בלילה. אתה פוגש כמעט רק אנשי כדורגל, וכל הזמן יש לחץ, לחץ, לחץ, גם כשהולך טוב. לכן שורדים בענף רק מי שלא יכולים לחיות בלי.

קראתי שארקאדי גאידמק אמר ליוסי מזרחי, המאמן של בית"ר י-ם, שהוא מוכן לקבל רק ניצחונות, לא תירוצים. ארקאדי מחבר ספורט ופוליטיקה. את המאמן לואיס פרננדז הוא שלח הביתה. כשהקבוצה הצליחה, הוא לא אהב את ההתנהגות שלו. את אוסי ארדילס הוא פיטר מאימון בית"ר כשהקבוצה הייתה במקום הראשון, הוא לא אהב את צורת המשחק. מעניין מה הוא היה עושה עם הגברת טרטמן אילו עמד במקומו של איווט ליברמן.

שמעתי ששלמה ארצי וחברים פתחו בקמפיין שמטרתו להראות לנו שהארץ שלנו, למרות הכול, יפה, שלא הכול כל כך רע, שיש גם צדדים חיוביים. אני מצטרף למבצע והתחלתי עם הכדורגל. מצאתי שיש בו גם צדדים חיוביים והראשון - בכדורגל משלמים מחיר על כישלונות, לא כמו בפוליטיקה.