בעקבות פרסום מסקנות ועדת פיינרמן בנושא המים לחקלאות שוב החל מחול השדים המחזורי בכלי התקשורת נגד החקלאות וההתיישבות. כותבי טורים שונים שלפו ממחשביהם את מאמרי ההסתה נגד החקלאים השמורים עימם לשעת כושר ויצאו חוצץ נגד החקלאים, ראש הממשלה ויו"ר ועדת הכספים, ח"כ אברהם הירשזון.
ועל מה יצא קצפם של אותם כותבים? על כך שוועדת פינרמן ממליצה לשמור על מחירי המים לחקלאות ברמתם הנוכחית. לפרשנים השונים לא די בכך שהחקלאים בישראל משלמים כבר היום מחיר שהוא בין הגבוהים ביותר בעולם עבור המים שהם צורכים. כפי הנראה חורה להם שהחקלאים חורקים שן וממשיכים ליצר תוצרת חקלאית עבור האוכלוסיה במחירים סבירים. "למה בכלל לגדל פירות במדינת ישראל אם אפשר ליבא אותם בזול מחו"ל?", שואלים אותם פרשנים שמסעדות הפאר בפרובנס וטוסקנה מוכרות להם הרבה יותר מבתי התמחוי בארץ.
מלחמתם של פקידי האוצר, המגובה על-ידי כותבי הטורים, נושאת פירות מבחינתם. מאז תחילת שנות התשעים הוכפל מחיר המים לחקלאות באופן ריאלי. תוצאותיה של מדיניות הרת אסון זו באות לידי ביטוי בדוח שהכינה לאחרונה כלכלנית התאחדות חקלאי ישראל, רחל בורושק, ושערך השוואה של מצבה של החקלאות כיום לעומת סוף שנות השמונים והשינויים שעברו על המגזר החקלאי ב-15 השנים האחרונות.
בתקופה זו התפוקה הצמחית אכן עלתה בכ-30%, ואולם מחירה הריאלי של התפוקה ירד באותה תקופה בכ-31%. הכנסות כלל החקלאים פחתו מ-3.7 מיליארד שקל ל-1.7 מיליארד שקל. אין עוד אף ענף במשק שספג שחיקה כזו ברווחיות! כפועל יוצא פחת מספר החקלאים העצמאים ב-60% והיקף השטחים הנטושים גדל לקרוב ל-700 אלף דונם.
כתוצאה מהירידה ברווחיות ירד מספרם של החקלאים במדינת ישראל מ-100 אלף בעבר לקומץ של 18 אלף חקלאים. עד לאן אנו רוצים להתדרדר? על מנת להמשיך ולהתקיים נדרשים החקלאים שנותרו להגדיל בהתמדה את משקיהם ולהעסיק יותר ויותר עובדים שכירים. אין להתפלא על כך שמספר העובדים הזרים שהיה בסוף שנות השמונים מזערי צמח עד ל-28 אלף עובדים. זהו רע הכרחי שאי אפשר היום בלעדיו.
השאלה האמיתית שעומדת היום על הפרק מבחינת עתידה של החקלאות היא מה תהיה דמותה בעתיד. האם אנחנו רוצים לשמור על החקלאות המשקית שנבנתה כאן ב-120 שנות הציונות, או להעביר את הבעלות על החקלאות לקבוצה של אנשי הון שיהיו בעלי האדמות ואמצעי היצור והחקלאים יהפכו לאריסים בשרותם? איננו יכולים לוותר על בירור נקודה זו, מאחר והמשך המצב הקיים והמדיניות הממשלתית יביאו לכך גם בלי שנרצה.
משה סמילנסקי, מראשי התאחדות האיכרים, קבע את המשפט האלמותי: "אם חקלאות כאן - מולדת כאן". נדמה שהיום אנו לומדים שמשפט זה נכון מאי פעם. השנתיים וחצי שחלפו מתחילת האינתיפאדה הבהירו לנו מה החשיבות של אחיזה אמיתית בקרקע, לא בנירות במרתפי המינהל או ברישום בטאבו, אלא אחיזה אמיתית של חקלאי שהולך בבוקר לעבד את אדמתו ומגיע בלילה לפתוח את ברזי ההשקיה. בנושא זה אנחנו יכולים ללמוד משכנינו הפלשתינים שיודעים להעריך מהי אדמה ואת הקשר שבין האדם לאדמתו.
אם פקידי האוצר והפרשנים יכולים לטייל עם משפחתם בסופי שבוע ברחבי הארץ, הרי שזה בין השאר גם בזכות אותם ישובים היושבים לאורך קו התפר וגדר המערכת ומגינים בגופם על תושבי העורף.
למרות הנתונים הקשים אני מאמין ויודע שאנחנו החקלאים ננצח. אנחנו רגילים להתמודד מול איתני הטבע ולהצליח לגדל יבול למרות הקרה, הברד, השטפונות והחמסינים. לנו יש עמוד שדרה שאיש עוד לא הצליח לשבור.
כל אותם גורמים שנלחמים נגדנו הם בני חלוף. כותב הטורים משפיע על הכותרת של מחר, איש האוצר משפיע על התקציב השנתי, אבל אנחנו שנוטעים מטע משפיעים על עשרות השנים הבאות, על ילדינו ונכדינו. לכן אנחנו ננצח כי אנחנו הצודקים ואנחנו אנשי האמת.
למרות כל אותם אנשים קטנים וקטנוניים, עם ישראל ימשיך להנות ממראה ירוק ומלבב מסביב ומשפע של פירות טריים וטעימים במחירים שווים לכל נפש!
_____________________
כותב המאמר משמש בתפקיד מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות בישראל.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
