ה-Royal center "ערבייה" בלב ריאד, בירת ערב הסעודית, הוא מגדל המגורים והמסחר ה-25 בגובהו בעולם. בקומה ה-110, בגובה 300 מטרים מעל פני הקרקע ועל פני כל הקומה, משתרע הפנטהאוז המלכותי המרוהט בסגנון אוריינטלי-מודרני המשמש את המלך עבדאללה אבן עבדול עזיז אל-סעוד בפגישותיו העסקיות-חשאיות. מכאן, מבעד לחלונות הזכוכית הכהה מבחוץ ושקופה מבפנים, ניתן לראות עד קצה האופק את הבירה המלכותית שמספר תושביה כבר עבר את חמשת המיליונים והיא מרכז עסקים בינלאומי שבו נרקמות עסקות במיליארדי דולרים.

בחדר ההסבה, על כורסאות הסבה מעור צבי רך למגע ומאד אישי, כבר המתין אחיו של המלך, הנסיך נאוואף בן עבדול עזיז, ראש שירותי המודיעין של הממלכה מאז אוגוסט 2001, המועד בו הודח ראש המודיעין הקודם, הנסיך טורקי אל-פייסל, שמילא את התפקיד 24 שנים. חליפת הבד האיטלקית הלבנה הקנתה לו מראה של "אישיות חשובה" אך מי שלא הכיר אותו לא היה יכול להעלות על דעתו כי בידי הג'נטלמן האירופאי הזה מתרכז מידע סודי קריטי לקיומו של העולם המערבי.

כאשר נכנס המלך לחדר, ללא מלווים, קם "הנסיך הלבן" ממקומו, החווה קידה ונשק ליד המלכותית המוגשת אליו. רק אחרי שהמלך תפס את כורסתו המלכותית וישב בה, התיישב גם "המרגל המלכותי".

המלך עבדוללה הוכתר באוגוסט 2005, כאשר היה בן ששים פלוס, לאחר מות המלך פאהד, אחיו למחצה; אך למעשה, בהיותו נסיך הכתר, כיהן כשליט ערב הסעודית מאז 1995 כאשר המלך לקה בשבץ. עבדוללה, הבן החמישי (מתוך 37) של המלך עבדול-עזיז אבן עבדול רחמן אל סעוד, מייסד הממלכה, היה בעצם השליט הכל יכול. בתור מונארך בממלכה בה הכל נעשה בדברו, כמעט ולא היה תפקיד חשוב שהמלך לא מילא: הוא כיהן כראש הממשלה, כמפקד המשמר הלאומי הסעודי, יו"ר המועצה הכלכלית העליונה, יו"ר המועצה הלאומית לנפט ומחצבים וראש מועצת השירותים הצבאיים. כדי שהשליטה במוקדי הכוח לא תצא מתחת ידיו, מינה את אחד מבניו, הנסיך מוטאהיב, לסגן מפקד המשמר הלאומי הסעודי.

עבדוללה אהב את הבגדים היפים כמו גם את מכוניות הפאר, סוסי המירוץ, והנשים כמובן. הוא שמר בקפידה על כללי המסורת אך ידע לשלב, במראהו החיצוני, בין מזרח למערב. הוא לבש חליפה אפורה משובצת, חולצה לבנה עם צווארון סיני מוגבה, ללא עניבה. בחיקוי מסויים של אביו דאג גם הוא לטפח זקן קטן על סנטרו, שפם שאיננו מתחבר לזקן, הרכיב משקפיים עם עדשות משנות צבע, גלימה חומה בהירה עם שוליים רקומים זהב הייתה מונחת על כתפיו ועל ראשו כאפייה לבנה הגולשת משני צדי צווארו ואינה מונפת לאחור סביב הצוואר, יחד עם עקאל שחור עם שניצים מוזהבים. הרושם בהחלט היה מלכותי. אבל השניים לא היו אמורים לדון בהופעה החיצונית או בהבלי העולם הזה. הם נועדו כדי לוודא שתוכנית ההגנה הסודית ביותר של בית המלוכה הסעודי פועלת כהלכה ומהווה מגן ביטחון מפני "בגידת המערב".

"בגידת המערב" הייתה הפחד העיקרי של בית המלוכה הסעודי מאז חזרתו של חומייני לאירן. חומייני תפס את השלטון והביא לנפילתו של השאה הפרסי מוחמד ריזה פאהלאווי, ובעיני בית המלוכה הסעודי העובדה שארה"ב הגדולה לא עשתה דבר כדי להציל את שלטונו של השאה, נחשבה כהפקרת בית המלוכה האירני. כמעט כבגידה. החשש מפני גורל דומה, מפני נטישה דומה, גרם לסעודים לנסות ולמצוא לעצמם נתיבי הישרדות, לכל מקרה שלא יקרה. והמקרה הזה הגיע כאשר ארה"ב פלשה לעירק במסגרת "מלחמת המדבר השנייה" והביאה לחיסול שלטונו ולקץ חייו של הנשיא סאדאם חוסיין. כדי להיחלץ מגורל דומה הכינו הסעודים נתיב מבצעי, מעין "פוליסת ביטוח" אשר במידה רבה דמה לתוכנית הגרעין הישראלית, שהתבססה על אמירתו של דוד בן-גוריון שאמר כי "שואה שנייה לעם היהודי לא תהיה". סיסמתם של הסעודים הייתה שונה במידת מה אך העיקרון היה כמעט זהה. "אם קיומו של בית המלוכה הסעודי יהיה נתון סכנה קיומית, כל העולם יילך בעקבותינו".

וכך, במשך השנים שבהן נלחמה ארה"ב בכוחות ההתנגדות והטרור בעירק, השלימה ערב הסעודית את המהלך ההגנתי הסודי, המהלך שהיה אמור להטיל על העולם כולו איום קיומי, איום מרתיע, שמטרתו למנוע את "בגידת המערב" ולקנות את כל ההגנה האפשרית מפני חיסול בית המלוכה, אם על-ידי מוסלמים פנאטים שינסו להשתלט על המדינה, אם על-ידי הטרוריסטים של "בן דודנו השטני" כפי שנהגו לכנות את בין-לאדן.

המלך ואחיו הכירו היטב את פרטי התוכנית, שמזה שנים אחדות כבר לא הייתה רק רעיון אלא הפכה למציאות מאיימת בעשרת שדות הנפט העיקריים של הממלכה, המספקים 10% מתפוקת הנפט העולמית. עיקר המאמץ, שבו הושקעו במשך כשנתיים יותר ממיליארד דולר, רוכז בשדה אחד - Ghawar - המייצר 60% מתפוקת הנפט של סעודיה, המגיעה ל-9 מיליון חביות נפט ביום ובעלת פוטנציאל תפוקה של עד 15 מיליון חביות ביום במשך לפחות 50 שנה.

בעיקרון הייתה התוכנית פשוטה לחלוטין. בשדות הנפט העיקריים של סעודיה, כמו גם בנמלי הנפט הראשיים, בבתי זיקוק, בצינורות הנפט, במיכלי אחסנה, במתקני קידוח ימיים, ובמתקני גיבוי אסטרטגיים - הותקנו על-ידי אנשי המודיעין של המשמר המלכותי מתקני פיצוץ שכללו "פצצות מלוכלכות" גרעיניות. את הפלוטוניום הרעיל שבלב מערכת הפיצוץ רכשו סוכני החרש הסעודים באוקראינה, שבה מצויים מצבורי נשק גרעיני רבים עוד מימי המלחמה הקרה. מערכת הפעלה משוכללת זו אמורה להפעיל את כל מתקני הפיצוץ, בו זמנית, על-פי פקודה ישירה של המלך או אחיו. רק הם. התוכנית שכונתה "דין מוחמד בסיף" אמורה להוות איום מרתיע אסטרטגי על העולם כולו, כיוון שהפעלת מערכת הפיצוץ תשמיד את התשתית של ספק הנפט הגדול ביותר בעולם ותהפוך את כל מאגר הנפט הסעודי הענקי לרדיואקטיבי ולבלתי שמיש למשך עשרות שנים.

"זו פוליסת הביטוח הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת" אמר בעבר המלך עבדוללה כאשר הרעיון הפך לתוכנית אופרטיבית. "רק באמצעות קיומה של מערכת חבלה כזו שתהווה איום על כל העולם, לא תעז ארה"ב לנטוש את בית המלוכה שלנו ותעשה כל מאמץ כדי לשמור עלינו מכל משמר".

"הוד מעלתך, אחי" אמר הנסיך נאוואף בן עבדול עזיז, "הסיף של נביאנו מוחמד ערוך ומוכן. כל הבדיקות הדרושות נעשו והמערכת אופרטיבית, אם וכאשר נחליט על כך. אבל כיוון שאין לנו כל כוונה להתיז את הראש של עצמנו ולהביא במו ידינו את הכליה על מקור עושרנו, אנחנו חייבים למצוא את הנתיב הטוב ביותר האפשרי כדי להפיק ממנה את מירב התועלת. כוחו של האיום הגלום בתוכנית גדול לא פחות ממימושו של האיום ועל כן, חובתנו להביא את עובדת קיומה של התוכנית לידיעת ידידינו בארה"ב".

"איך תעשה זאת?" שאל המלך באירוניה מסוימת, "תודיע על כך בשיחה אישית לידידינו סגן הנשיא? אתה באמת חושב שהוא יאמין לך? ואם יאמין, הרי בין רגע נהיה נתונים למסע לחצים נורא שייאלץ אותנו לחסל את ההגנה הטובה ביותר שיש לנו?"

"בוודאי שלא" השיב הנסיך כשהוא מוזג עצמו קפה מפינג'אן הנחושת שניצב על הכיריים עם הגחלים הלוחשות. "הרעיון שלי אחר לחלוטין. אני מציע שנכין מסמך 'סודי ביותר – לעיניך בלבד' ובו עקרונות התוכנית ונעביר אותו ל"שותף סוד" נבחר¹ שאנו יודעים שהוא סוכן כפול, שידליף אותו, תמורת כסף רב כמובן, כדי להקנות אמינות למידע, לסוכנים של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב; לא אלה המוצבים אצלנו, אלא באירן, למשל. בדרך הונאתית כזו, נוכל לבצע העברה יזומה ומבוקרת של המידע הרצוי לנו, וכך ניצור את הרושם הנכון בצמרת הביטחונית האמריקנית. כדי להוסיף אמינות למידע אני מציע שנצפין² את המכתב במחשב מידע של "שותף הסוד" שלנו יש גישה אליו והוא מכיר את קוד ההצפנה השבועי".

"ואתה סומך על 'הכפול' הזה שיבצע את מלאכתו נאמנה?" שאל המלך.

"תמורת כסף טוב אפשר לקנות גם שונאי בצע כסף," השיב הנסיך בצחוק קל "ואנחנו יודעים עד כמה האיש שלנו אוהב כסף, זקוק לכסף".

"לפני שתתיר לי להיפרד, הוד מעלתך" הוסיף הנסיך נאוואף כשהוא מתקרב אל המלך, אחיו, ובקול כמעט חשאי אמר: "כזכור לך, עצרנו בחודש שעבר יותר מ-150 חשודים בתכנון פיגועי טרור בממלכה. החשדות שלנו אז היו עמומים-משהו. חשדנו שהמדובר ברשת פנאטית שתכננה לפגוע במתקנים הקשורים לתעשיית הנפט. היום, לאחר חקירה יסודית ומקיפה, אנחנו יודעים בוודאות שלפחות אחד מהעצורים האלה, עובד של חברת תעופה פרטית קטנה כאן, המפעילה צי קטן של מטוסים בקווים פנימיים, עבר אימוני טיס בבית ספר לטיסה בארה"ב, במטרה להכשיר את עצמו לפיגועים בנוסח "ספטמבר 11" בארה"ב. את זה אנחנו כבר יודעים בוודאות, אבל להערכתנו הוא לא היה הטרוריסט היחיד שלמד לטוס כדי להצטרף לכוח משימה אווירי חבלני, שהיעד שהוכתב לו היה לבצע צלילת התאבדות מרסקת בתוך שדות הנפט הגדולים שלנו. אתה ואני יודעים את מה שהם לא יודעים ואיזו סכנה נוראה צפויה לכולנו, אם התוכנית הקטנה שלנו תתממש, מבלי שאנחנו ניתן את הוראת ההפעלה".

המלך עבדוללה שתק ממושכות כאילו הוא מנסה לנתח את כל התוצאות החמורות העלולות להתרחש אם אומנם החשש יהפוך לאיום ממשי. "אל תחסוך כל אמצעי, כל מחיר, כל מאמץ, כדי לחסל את הרשת הזו" אמר כמשמיע צו מלכותי. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שדבר כזה יקרה".

מוזיאון תכשיטי המלוכה
של פרס, טהרן, מרץ 2009

ג'ורג' י. מנצור [George Y. Mansour], סוכן מיוחד של סוכנות הביון המרכזית CIA, דור שלישי לגולים כורדים-עירקים שהיגרו לפני שנים לארה"ב, לבוש חליפה אפורה שכמותה ניתן לרכוש בכל חנות בגדים אמריקנית, שפם גזור היטב על שפתו העליונה שזיפי השיבה המעטים שהחלו נשזרים בו הוסיפו לפניו ארשת של רצינות, נטמע היטב בקהל הרב של חובבי האמנות מכל רחבי העולם שהגיעו לפתיחת האגף החדש של מוזיאון תכשיטי שושלת המלוכה העתיקה של אירן. "המוזיאון" – נכתב בחוברת שהופקה לכבוד האירוע – "גאה להציג בפני הציבור את האוסף המסנוור ויקר הערך של אביזרי המלוכה, היהלומים, האבנים היקרות והכתרים שחבשו מלכיה של פרס ב-2,500 שנות קיומה של המונרכיה, כולל יהלומי הכתר של השאה האחרון, מוחמד ריזה פהלאווי".

מנצור מעולם לא ראה את הסוכן הסעודי שעימו היה אמור להיפגש. הוא גם לא ידע שזה הסוכן הכפול המעביר מידע בו-זמנית גם לישראל. אבל מתוך הניסיון הנצבר שלו במפגשים חשאיים, הוא ידע מיד שזה ה"דייט" שלו. האיש נמוך הקומה, בעל מראה של מקומי, ניצב ליד ארון הזכוכית המשוריינת והממוגנת במתקנים אלקטרוניים, בלב אולם התצוגה ובתוכו "כתר ההכתרה" של השאה, מעוטר אבני אודם גדולות ומלוטשות, פניני-כסף ושרשראות יהלומים מבהיקים. כל מי שהוזמן לפתיחת התערוכה לא יכול היה להתיק את עיניו מיצירת הפאר המלכותית, אבל לא ה"דייט". הוא ניצב ליד הכתר מבלי לגלות בו עניין מיוחד, כממתין למשהו, למישהו, סורק בעיניו הקטנות את המוזמנים וממתין. אולי לג'ורג' מנצור, כאשר באחת מידיו הוא לפת גליל נייר עבה, ככל הנראה של תמונה שכמותה ניתן לרכוש בחנות המוזיאון.

מנצור התקרב אל "החשוד", נעמד לצידו, קירב את פניו אל זכוכית המגן של הכתר כאילו הוא מבקש לבחון מקרוב פרט כלשהו, ותוך כדי צפייה מלמל, כאילו לעצמו, את הסיסמה הסתמית שנקבעה מראש למפגש: "כמה עולה צילום של הכתר?".

"שני דולר. רק 1750 ריאל, נכון לשער החליפין הישן" השיב הצופה הלא מתעניין את קוד שער ההמרה שהיה הסיסמה למפגש, כשהוא מרים את עיניו המושפלות אל פניו של מנצור. "יש לך עניין לקנות אחד כזה?".

מנצור השיב בחיוב. "תוכל להראות לי היכן החנות?".

"בשמחה. בוא אתי". הוא הניח את ידו על שכמו של מנצור בתנועת הזמנה מארחת, כאילו מחבקת, והשניים פסעו לעבר דוכן המכירות שבאולם הכניסה, כאילו במטרה לרכוש מזכרת. ליד הדוכן החליף גליל הנייר ידיים לאחר שמנצור הטמין בידי ה"דייט" שלו שני שטרות של אלף ריאל כל אחד, מבלי לבקש עודף, והשניים נפרדו איש איש לדרכו. המסירה הושלמה.

בחדרו שבמלון בו התאכסן, פרס מנצור את גליל הנייר. התמונה העטופה הייתה באמת של הכתר המלכותי, מוגדלת, צבעונית, על נייר כרומו. אבל כשהפריד אותה מן הנייר העוטף, גילה את עותקו של המסמך הסודי ביותר בממלכה הסעודית - "פוליסת הביטוח" הרדיואקטיבית לאבטחת שרידותו של בית המלוכה.

מכה, סוף חודש הרמדאן,
ומועד קיום מצוות החאג'.

מטוס הבואינג של Iran Air – חברת התעופה של הרפובליקה האיסלאמית האירנית, בטיסה ישירה משדה התעופה הבינלאומי Mehrabad בטהרן, החל גולש אל עבר מסלול הנחיתה הבינלאומי החדיש בשדה התעופה הבינלאומי מכה-מזרח, עמוס עולי הרגל לעיר הקדושה, הממלאים את מצוות העלייה לרגל החאג'. ממגדל הפיקוח של השדה נראה בבירור הסמל הכחול הייחודי של היצור המיתולוגי גריפין, המצוייר ביד אמן על צידו של ה"ג'מבו" המנמיך, כשמערכת גלגליו הגדולים פרוסה, מרחפת באוויר בכבדות מסויימת, במרחק נגיעה ממסלול האספלט. לרגע היה נדמה כי ה"גריפין" האגדי בעל הגוף של האריה מלך החיות והכנפיים של הנשר מלך השמים, בוחן בעיניו החדות את הנחיתה, משגיח ממרומי מעמדו המלכותי שהכל יתבצע כשורה. שהכל יתרחש על-פי התוכנית. שהמשלחת הנכבדת של ארבעת "הטייסים המתאבדים" תנחת בשלום ותוכל לבצע את משימתה האפוקליפטית.

צוויחת המגע בנגיעת גלגלי הגומי במסלול האספלט, שאחריה נשמע הקול המתכתי-משהו של בלימת המנועים הגדולים, היוותה מעין "ליווי מוסיקלי" לשרשרת האירועים שהייתה אמורה להתחיל את תבערת האלימות העולמית החדשה.

ארבעת הצעירים לבושי גלימות שחורות עם שולי זהב סביבן, לראשם כאפיות עם עקאלים שחורים שציציותיהם מוזהבות, נראו כמו אנשי עסקים סעודיים, אולי סוחרי נפט, שהגיעו לפגישת עבודה. הם נשאו איתם רק תיקי עור שחורים, ללא מזוודות. לאחר שמכונת השיקוף הראתה שאין בתיקים נשק או חומר מסוכן כלשהו, בדק שוטר הגבולות הסעודי ובקפידה רבה את הדרכונים האירניים שהציגו לו הארבעה, ולאחר מכן שאל למטרת בואם.

"זה הרי ברור," השיב הבוגר שבין הבאים. "הגענו למלא את מצוות החאג'".

"יהי אלוהים אתכם" בירך אותם השוטר, ובכף יד המחווה הפנייה אל עבר הכניסה אמר "תפאדאללו". תתכבדו בבקשה.

'הילטון מכה', בו התאכסנו ארבעת "המלאכים הרעים" איש איש בדירה נפרדת, הינו מלון חריג בצורתו החיצונית ברשת העולמית. 15 הקומות של המלון החדיש, צבועות קרם וחום כמו חול המדבר והן ניצבות על שני אגפים רחבים בני ארבע קומות המקורות בכל קומותיהן בקשתות איסלאמיות מקומרות. קומות האירוח בנויות במבנה דמוי V שפתחו הרחב פונה אל הרחוב וחודו מופנה לאחור. כך יכול כל דייר לראות מחלון דירתו המרווחת יחסית את הרחוב הגדול ואת התנועה העוברת בו, בתדירות, כמו דם כספי הנפט הזורם בכלכלת העיר הקדושה.

כל מי שראה את ארבעת "פרשי האפוקליפסה" בבואם למלון לא יכול היה לזהות אותם למחרת בבוקר כאשר יצאו אל הרחוב, לובשים חליפות לבנות, וביקשו מנהג המונית בתחנה של המלון להסיע אותם אל שדה התעופה.

אנחנו ממהרים" הסבירו הארבעה. "חייבים להגיע למטוס שלנו בזמן". הנהג לחץ על דוושת הדלק ותוך זמן קצר כבר ירדו הנוסעים המנומסים בטרמינל הנוסעים לטיסות פנימיות בדרכם אל משטחי "העגינה" של המטוסים המוכנים להמראה, שם המתין להם איש הקשר שדאג מבעוד מועד לתדלק ולבדוק כי אכן המטען בן 250 הקילוגרמים של חומר הנפץ הפלסטי שבכל מטוס ערוך ומוכן להפעלה. שניים שניים עלו הטייסים אל המטוסים, התיישבו ונחגרו, ואחר כך הפעילו את רשת הקשר וביקשו רשות להמראה.

"מטרת הטיסה?" שאל הפקח בקו יבש, מתכתי-משהו.

"טסים לריאד, לפגישה עם הבוס שלנו, בעזרת אללה" השיבו הטייסים איש איש בתורו, בקול צלול וברור כאילו מעשה שיגרה הוא בידיהם.

הרשות ניתנה. רק כאשר המריאו מטוסים ה'ביצ'קראפט בוננזה' הדו-מנועיים בזה אחר זה, יכול היה מי שצפה בהם מן הקרקע, להבחין באותיות הזיהוי על תחתית הכנף: 4x-kva ו- 4x-kvb בהתאמה. אך בשל עומס התנועה בשדה, איש לא צפה ואיש לא שם לב לעובדה המוזרה: אותיות הזיהוי היו אלה שעל-פי תקנות הטיס הבינלאומיות שייכות למדינת ישראל.

'הכעבה הקדושה' השוכנת במרכז החצר הענקית של מסגד אל-חראם במכה, המבנה הדתי המקודש ביותר למוסלמים, נבנתה על-פי המסורת המוסלמית, על-ידי אבונה (אבינו) אברהים ובנו ישמעאל. מקור השם במילה הערבית כעב שפירושה - קובייה. גובהה של הכעבה 15 מטרים, רוחבה 10 מטרים ואורכה 12 מטרים. בפינה הדרומית מזרחית של הכעבה משובצת "האבן השחורה" שקוטרה כ-30 סנטימטרים. כל מי שמגיע לטקסי החאג' חייב לסובב את הכעבה ארבע פעמים במהירות ולאחר מכן שלוש פעמים לאט יותר, נגד כיוון השעון. כל סבוב מתחיל בנשיקת האבן השחורה או לפחות בניסיון לנשק אותה. לקראת הצהריים המתה החצר מאות אלפי מתפללים בבגדיהם הלבנים כשהם נעים כנהר אדם עז זרם מסביב לכעבה, הלוך וחזור, שוב ושוב. בצל שבין שתי קומות העמודים המחוברים בקשתות מקומרות בנוסח מזרחי נחו להם כל אלה שלא יכלו לעמוד בחום ובעומס עד שירווח וניתן יהיה להמשיך בקיום המצווה. בפאתי החצר, בין הצללים, גם הם בבגדים לבנים מפאת קדושת המקום, ניצבו שוטרי הכעבה חמושים, כדי למנוע אירועי טרור כדוגמת אלה שהתרחשו לא אחת בעבר. הזמזום העז של התפילה, הדבקות האמונתית, והחזרה החוזרת על עצמה של דברי אלל'ה הרחמן נשמעו כמו מלל היפנוטי שהרחיק את המתפללים מתלאות הקיום היומיומי. האל כאן קרוב למתפלל ולנשמתו יותר מאשר בכל מקום אחר על פני כדור הארץ, בו מתגוררים יותר ממיליארד המוסלמים המאמינים ברחבי העולם.

לפתע, כמו קול מעולם אחר, החלו המתפללים לשמוע את נהמת מנועיהם המתקרבת ומתגברת של שני המטוסים. כל מי ששמע את הקול שקרע את התפילות, שנאלמו לפתע, נשא את עיניו אל השמיים בתמיהה רבה. שהרי לכל אחד ידוע שהמקום הקדוש הזה הינו מחוץ לתחום לטיסת מטוסים. אחדים מ"שוטרי הכעבה", למרות שלא קיבלו הוראה לפעול, גילו יוזמה, יצאו מבין הצללים וכיוונו את הנשק הקל שלהם לעבר הכיוון שממנו נשמע הקול. אך מהירות הטיסה וזווית כניסת המטוסים – בצלילה מחרישת אזניים מלמעלה למטה - מנעו מן השומרים היורים את האפשרות לכוון במדוייק ולפגוע בתוקפים. וגם אילו פגעו זה לא היה משנה דבר. הטייסים לא התכוונו לחזור בחיים ממשימת ההתאבדות. כך או כך הם היו משוכנעים כי מכאן, מחצר הכעבה הקדושה, יעלו בסערה ישירות לגן עדן. עוד שניות חלפו ושני המטוסים, האחד מדרום והשני מצפון, עטו על הכעבה כשני ציפורי טרף, והתרסקו לתוכה. ענן האש של הפיצוץ המעורב בדלק הבוער היתמר לשמיים באש צהובה עטוית ענן עשן שחור, כשגל הפיצוץ מעיף למרחקים אלפי מתפללים וממית מאות.

מראה המטוסים המתרסקים בקול נפץ אדיר היה הדבר האחרון שראו המתפללים הנרצחים בחייהם. שוועת האימה וקול התפילה שקדם לה התמזגו זו בזו ועלו בסערה אל מקום משכנו של הנביא מוחמד שאליו נשאו את תפילותיהם באמונה ובתקווה.


"שכל העולם המוסלמי יחשוב כך"

בחצר המלוכה בריאד הציג הנסיך נאוואף בן עבדול עזיז, ראש שירותי המודיעין של הממלכה הסעודית, סדרת צילומים מן האירוע בפני המלך. "ביקרת במקום, יחד אתי, מיד אחרי המעשה הנפשע" אמר הנסיך למלך עבדוללה "ואין מלים לתאר את הזוועה. אבל מה שאתה רואה כאן, בצילומים, הרבה יותר חמור. הסימון 4x על שרידי הכנף השרופה הינו של מטוסים ישראלים. אם באמת היו הישראלים משגרים את מטוסי המתאבדים הללו למכה הקדושה, ברור לחלוטין כי מכל סימני התעופה בעולם, לא היו בוחרים בסימן זה דווקא. ואם לא הישראלים שיגרו את המטוסים, ברור כי מאחורי המתאבדים האלה עומדים מי שרוצים שנחשוב כי הישראלים הם האחראים לפשע הנתעב הזה, או לפחות שכל העולם המוסלמי יחשוב כך".

שארם אל שייך, 4 במאי 2009

מוחמד חוסני מובארק, נשיא מצרים מ-14 באוקטובר 1981, יורשו של הנשיא אנואר סאדאת שנרצח על-ידי מוסלמים פנאטיים חברי "הג'יהאד המצרי", הכין היטב את הסתלקותו מן השלטון ומעולם החיים. מובארק, שנחשב בחייו לאחד המנהיגים החזקים והמשפיעים ביותר במזרח התיכון ובעולם הערבי, ידע כי רק כל עוד הוא אוחז במוסרות השלטון יוכל לדאוג לכך כי בנו הצעיר, ג'מאל, יירש אותו בתפקיד נשיא מצרים. הוא עשה את כל הפעולות האפשריות כדי לממש את כוונתו להמשיך את קיומה של השושלת המשפחתית בהנהגת המדינה, בדיוק כפי שעשה שליט סוריה המנוח חאפז אל-אסד, שהכשיר את הקרקע להורשת הנשיאות לבנו. במסגרת התוכנית האסטרטגית הזו דאג מובארק כבר ב-2002, שבנו ימונה לראש הוועדה הפוליטית של מפלגת השלטון במצרים. חמש שנים לאחר מכן, ככל שמצב בריאותו הלך והידרדר, דאג מובארק להכניס "תיקונים" בחוקה המצרית שיבצרו את מעמדו, יאפשרו לו להעביר את הנשיאות לג'מאל ולמנוע ממבקשי נפשו, "האחים המוסלמים", להתמודד בבחירות הכלליות במצרים, ולא רק בבחירות לנשיאות.

בכל תקופת הכשרת היורש ידע מובארק היטב כי זמנו בשלטון קצוב, כיוון שקבוצות מילטנטיות בתנועת 'האחים המוסלמים' אוגרות נשק רב, בסיוע תנועת החמאס ברצועת עזה, ואולי גם בתמיכה של בכירים במערכת הביטחון המצרית המתנגדים להורשת השלטון - במטרה להפיל את השלטון במצרים באמצעות פעולות טרור רצחניות, כפי שעשו במהלך שנות התשעים של המאה ה-20, ולהשליט במדינת הנילוס משטר איסלאמי פונדמנטליסטי קיצוני דוגמת המשטר האירני.

ואכן, חששותיו העמוקים, אולי פחדיו של מובארק, לא היו פחדים הנובעים ממחלת הרדיפה. במלאת לו 80 שנה, ב-4 במאי 2008, היום בו גם מלאה שנה לנשואי בנו ג'מאל המיועד לנשיאות עם ח'דיג'ה אלג'מאל, בתו של אחד האנשים העשירים במצרים, הוציאו 'האחים המוסלמים' את תוכניתם אל הפועל. ג'מאל וח'דיג'ה הגיעו למלון 'ארבע העונות' בשארם אל שייך, שם נישאו, כדי לחגוג את יום השנה לנישואיהם. בחצות וחצי, כאשר בני הזוג "המלכותי" כבר חזרו אל הסוויטה הנשיאותית, התפוצצו שתי מכוניות תופת בחניון התת-קרקעי של המלון. ג'ימי מובארק ורעייתו הטריה נספו בפיצוץ, יחד עם אחדים מאנשי המשמר הנשיאותי שהוצבו להגן על חייהם מפני מתנקש אפשרי, ועוד רבים מאורחי המלון.

באותה שעה, באופן מתואם, הופעלה תוכנית טרור משולבת ורחבת היקף במצרים. חברי 'האחים המוסלמים' בסיוע לוחמי הטרור של אל-קאעידה, בשיתוף עם "שוטרי" המשמר הלאומי של החמאס מרצועת עזה, במימון אירן, הפעילו מכוניות תופת עמוסות מטעני נפץ בנקודות מפתח בבירת מצרים קהיר. במקביל, הפעילו יחידות עילית של הצבא את התוכנית הסודית, שנהגתה מזה זמן, להשתלטות על מוקדי הכוח והתקשורת במדינה. השלב הראשון: השתלטות יחידות קומנדו על ארמון הנשיאות וניתוקו מכל אמצעי התקשורת. השלב השני: רצח השגריר הישראלי והודעה משודרת ברדיו ובטלוויזיה כי השלטון החדש במצרים, השלטון האיסלאמי האמיתי, בעזרת אללה, החליט לנתק את הקשרים הדיפלומטיים והכלכליים עם ישראל ולעצור את כל הישראלים השוהים במצרים – תיירים ואנשי עסקים.

"מהיום חוזרת מצרים אל חיק האיסלאם", הכריז בשידור ברדיו המנהיג המצרי של 'האחים המוסלמים'.

ספטמבר 2009, מסוף הנפט
קצא"א, אשקלון

מסוף הנפט בעיר הטורקיתCeyhan שבים התיכון, לא הרחק מגבולה הצפוני של סוריה, הוא מוצא צינור הנפט מאזרביג'אן המוביל נפט גולמי, לאורך נתיב של 1,776 ק"מ, משדה הנפט העשיר אזרי-שירג-גונשלי בעיר באקו שבים הכספי. צינור זה, השני באורכו בעולם, נחנך ב-28 במאי 2006. מתקני טעינת הנפט במסוף מסוגלים להזרים את "הזהב השחור" במקביל למספר מיכליות ענק במעמס של עד 300 אלף טונות נפט. מאז שעות הבוקר המוקדמות כבר הייתה מיכלית הנפט Turkish star מסוג Suezmax במעמס של 120 אלף טונות מחוברת אל פתח היניקה, כשהיא ממלאת את מיכליה בנפט גולמי בעבור בתי הזיקוק בישראל, שמאז יוני 2006 רוכשים כאן באופן קבוע כ-10% מצריכת הנפט שלהם. היתרונות של רכישת הנפט מאזרביג'אן דרך המסוף ב-Ceyhan היו ברורים לחלוטין לבעלים של בז"ן, הן מבחינת המחיר, הן מבחינת זמינות הנפט. אך היתרון החשוב ביותר שהנחה את בז"ן בחתימה על החוזה, היה משך ההובלה הקצר – 12 שעות עד למסוף פריקת הנפט במתקני קצא"א (קו צינור אילת-אשקלון) שמדרום לאשקלון, במקום שבעה ימי הובלה שנדרשו, לפני תחילת תפעולו של הצינור מבאקו, להובלת הנפט מהים השחור דרך מיצרי הבוספורוס והדרדנלים, במיכליות קטנות יחסית.

מסוף הנפט של קצא"א באשקלון הוא נמל יבוא הדלקים המרכזי של מדינת ישראל. כאן מאוכסן ומכאן מוזרם הנפט הגולמי לבתי הזיקוק בחיפה ובאשדוד, כאן הוא פתח ההזרמה למאגרי הדלק האסטרטגיים של המדינה. מיכליות הדלק המגיעות לכאן מכל המדינות שמהן רוכשת ישראל את הנפט החיוני להנעת חייה הכלכליים, פורקות את מטענן היקר כשהן מתחברות, תוך עגינה בים, אל מערכת צינורות היניקה של הנפט. הנמל היבשתי של קצא"א ממוקם במרחק של כארבעה ק"מ מדרום לאשקלון, העיר המאכלסת יותר מ-100 אלף תושבים, לא הרחק מתחנת הכוח "רוטנברג" הגדולה המספקת כרבע מכושר הייצור של חברת החשמל, ובמרחק כ-10 ק"מ מצפון לעיר עזה ומחנות הפליטים הגדולים הסמוכים אליה.

לקראת הצהריים הסתיים תהליך הטעינה במסוף הנפט של Ceyhan וה- Turkish star ניתקה את עצמה מצינור היניקה הגדול והפנתה את חרטומה הכבד, הרחב, לכיוון דרום, כשהיא צוברת תאוצה וחורשת את המים הפלדתיים בדרכה אל היעד – אשקלון; העיר שבה הייתה אמורה לפנות ערב לפרוק את מטענה היקר, מבלי שאיש מאנשי הצוות הטורקי שלה יודע כי פרט לנפט, נושאת המיכלית על סיפונה בתוך מכולת מטען המסומנת במלה "צוות", ראש חץ גרעיני בעוצמה של 10 קילוטון, שנרכש בשוק השחור באוקראינה. ראש חץ הטומן בקרביו מוות אלים והרס נורא.

השמש הנוטה לשקוע במערב, צבעה בצבעי פסטל אדומים-כתומים את העננים הבהירים ששייטו מעל קו האופק עם רוח הים הקלה שנשבה מן הים אל החוף. משתי ארובות תחנת הכוח "רוטנברג" הסתלסל כלפי מעלה אד לבנבן שנישא עם הרוח הצפון-מערבית של שעות בין הערביים, הרחק לכיוון דרום מזרח. Turkish star הטילה עוגן כדי שתוכל לסוב אט אט עם הרוח, עד לעמדת ההתחברות לצינור. על גבי ספינת התפעול של הנמל המתין צוות הים של קצא"א לעצירת הגוף הכבד של המיכלית, כדי שניתן יהיה לנעול את הצינורות במקומם הקבוע ולהתחיל בשאיבת הנפט. ברגע הפסטורלי הזה השמיעה התופת את שאגתה. מראה כזה לא נחזה מעולם, גם לא בניסויים הגרעיניים הרבים שראה האדם. פצצת האטום "הקטנה" התפוצצה על הסיפון וביקעה את קרביה של המיכלית ויחד עמה זינקה אל מרומי הרקיע הכחול פטרייה גרעינית לוהבת, בכדור צהוב-אדום עטוף בענני דלק שחור בוער. מיכלית הענק המבוקעת נעלמה לדקות מספר מן העין תחת ענן הפיצוץ הראשוני, אך כאשר נמוג הענן, נראו שני חלקיה הענקיים נוטים באלכסון – חרטום לחוד וירכתיים לחוד – אל מתחת לפני המים הגועשים. גל ההדף הנורא של הפצצה המשולבת עם עשרות אלפי טונות הנפט המתלקח הפילו אל הקרקע את שתי הארובות של תחנת הכוח שנשברו כאילו היו גבעול קש ברוח סופה, עוצמת הפיצוץ הרסה את שורת בתי הדירות בגבול הדרומי של העיר, מיכלי האיכסון של קצא"א נבקעו והנפט שבהם ניצת והצטרף אל מחול האש הנורא.

ספינות מפרש שעגנו במרינה באשקלון התהפכו מן ההדף והחלו שוקעות במימי המעגנה. עם קול הרעם האדיר של הפיצוץ, שנשמע למרחק של עשרות קילומטרים, נשאה הרוח את גל ההרס, החום והענן הרדיואקטיבי גם אל מחנות הפליטים שמצפון לרצועת עזה, בהם שוכנים רבבות מתושביה של הרצועה. קול שאגת התופת נדם כעבור דקה ורק הפטרייה המשיכה להיתמר כלפי מעלה, עוד ועוד, ללא קול, בדממה גדולה, כשהיא צבועה בצידה המערבי, במין מראה סוריאליסטי, בצבעים הכתומים של קרני השמש השוקעת.

כמו בהירושימה, גם באשקלון, אי אפשר היה לדעת מה המספר המדוייק של הנספים. רבים שהיו קרובים למרכז הפיצוץ, שחומו הגיע לרבבות מעלות, התאדו ונמוגו בחלל האוויר כאילו מעולם לא חיו על פני האדמה; אחדים מצאו את מותם בקרקעית הים ולא נודע מקום קבורתם; אחרים נקברו מתחת להריסות של בתיהם ושל השברים המרוסקים של מתקני תחנת הכוח הגדולה.

אוקטובר 2009, המפרץ הפרסי,
מול עיר האטום האירנית בושהאר

דבר קיומן של צוללות מדגם 'דולפין' מתוצרת גרמניה, בידי ישראל, כבר מזה זמן רב איננו סוד. מזה שנים אחדות מפרסמת התקשורת העולמית ידיעות רבות בהקשר לביצועי ה'דולפין' הן בתחום ההתקפי-אסטרטגי, כשביכולתה לשגר טילי שיוט נושאי ראשי חץ גרעיניים, והן בתחום הלוחמה הימית. האסטרטגיה הישראלית לגבי מטרת השימוש בצוללות האלה באה לידי ביטוי בדבריו של מפקד חיל הים לשעבר, האלוף אברהם בוצר, שהתראיין בתקשורת הישראלית בסוף 1990 ואמר: "צוללות הן אמצעי המבטיח שהאויב לא יתפתה לתקוף התקפה מקדימה בנשק בלתי קונבציונאלי – וייצא מכך נקי". אישור לתפיסת עולם זו, שלפיה חיל הים הישראלי כבר הפך לזרוע האסטרטגית של המדינה בהגנה מפני מתקפות מצד מדינות עוינות שאינן גובלות בה ישירות, ניתן למצוא בדברים שפורסמו ב'כנס הרצליה למאזן החוסן והביטחון הלאומי' שהתקיים בסוף 2006. במסגרת זו נחשפה ופורסמה העובדה, כי חיל הים הישראלי מגבש תוכנית הצטיידות חדשה הכוללת רכישת עוד שלוש צוללות מדגם 'דולפין', לשימוש נגד מדינות עימות שבהן טמונה סכנת שימוש בנשק הכחדה המוני נגד ישראל.

המשימה: צ'רנוביל 2

ממרומי גשר הפיקוד של הצוללת 'אח"י תקומה' מדגם 'דולפין 800', נראה החרטום הדו-כנפי השחור כחוטמו של לוויתן ענק המפלח את פני המים כשהוא מקציף משני צדדיו גלים זרחניים זוהרים. לא הרחק, במזרח, זהרו בחשיכה אורות הנמל של עיר האטום האירנית בושהאר. הספרות הזוהרות על צג המצפן הדיגיטלי הצביעו על הכיוון – 340 מעלות, שאמור היה להוביל את הצוללת בת 1,925 הטונות תוך כחמש שעות הפלגת שטח - לאחר שתבצע את משימתה בבושהאר - עד אל עמדת מרבץ-המארב מרחק כ-40 מיילים ימיים מעיר בתי הזיקוק אבאדאן, לב ליבה של מערכת ייצור הנפט האירנית, הממוקמת על אי שאחת מגדותיו הוא של הנהר ארוואנד הזורם אל מבואות שאט אל-ערב בראש המפרץ הפרסי.

משימתה של ה'דולפין', כפי שהוגדרה בפקודת המבצע שהתקבלה בתחילת אוקטובר 2009, מספר שבועות לאחר פיצוץ ה"מיכלית האטומית" באשקלון, בשעה שהצוללת הייתה מזה כחודש ימים במשימה מבצעית במימי המפרץ הפרסי, הייתה כפולה. האחת: הנחתת כוחות של לוחמי שייטת 13 ליד מעגן המטענים של אתר כורי הגרעין האירנים בבושהאר, כדי לחבל במערכת הקירור שלהם ולגרום לעליה בלתי מבוקרת של טמפרטורה הכור ובעקבותיה - להתכת ליבת הכור והתפוצצות אסונית הדומה לזו שהתרחשה בצ'רנוביל ב-1986. השנייה: הנחתת מהלומה גרעינית באמצעות טילי שיוט על טהרן עצמה ובמקביל לכך, הטלת מצור ימי על כל תנועת מיכליות הנפט היוצאות מאבאדאן, מקור החיים הכלכלי של הרפובליקה האירנית.

בנקודה זו ממש, מרחק כשלוש שעות הפלגה תת-ימית במהירות של 20 קשר, עד אל נקודת הציון של המארב התת-ימי, החלה 'תקומה' להאיט ולצלול. על-פי טקטיקת הפעולה שנקבעה בפקודת הקבע של חיל הים, אסור היה לצוללת לעצור על פני השטח מחשש של גילוי מקרי. בעומק של כ-20 מטרים מתחת לפני הים ובמרחק כ-100 מטרים ממעגן המטענים הראשי של הכור בבושהאר, עצרה "'תקומה'. במערכת הקשר הפנימית הודיע הקברניט, אל"מ נתן נבו, למפקד כוח המשימה המיוחד של שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי הישראלי: "הגענו לנקודת ההתפצלות. אתם יכולים לצאת לדרך. בעוד שעתיים נאסוף אתכם כאן להמשך המשימה. תיאום איסוף – בקשר החיצוני".

שלוש חוליות של ארבעה צוללנים בחליפות גומי שחורות וסנפירים, ריחפו אט אט מפתח היציאה שבחזית גשר הפיקוד של הצוללת, כשפרט לנשקם האישי המגוון הם נושאים איתם, כל חולייה בנפרד, שקי מטען אטומי-מים ובתוכם חומרי נפץ רבי עוצמה. הם לא נזקקו להכוונה: לאחר אין ספור תרגולים ולמידת מבנה האתר בבושהאר על-פי צילומי לוויינים, המשימה התלת-שלבית הייתה ברורה לחלוטין. השלב הראשון: חיבור המטענים אל מערכת צינורות קירור המים של הכור הישן, אותו התחילה להקים חברת 'סימנס' הגרמנית עוד בימי שלטונו של השאה, ואשר השלמתו התבצעה בידי מומחי גרעין סובייטיים. השלב השני: נסיגה אל קו החוף, מרחק כ-500 מטרים ממוקד הפיצוץ. השלישי: הפעלת מתקן הנפץ באמצעות הוראה אלחוטית. לאחר מכן – נסיגה תת ימית אל נקודת המפגש עם 'תקומה'.

כדי שלא להיתקל בשומרים שניצבו ליד מעגן המטענים הוחלט, בעת תכנון המבצע, כי נתיב הכניסה לאתר הכור יהיה בנקודת המפגש שבין הגדר ההיקפית לבין המזח הצפוני של הנמל. התוכנית שהתבססה על מודיעין שטח מדוייק ומפורט עלתה יפה. כשעה וחצי לאחר הכניסה כבר עברו כל לוחמי השייטת את הגדר בחזרה אל המעמקים הכהים של המפרץ הפרסי, בדרך אל נקודת המפגש על הצוללת האם. עוד הם מתחילים לצלול, ומאחור נשמע קולו של פיצוץ עז ואחריו שניים נוספים. מערכת הקירור של הכור הגדול הפסיקה לפעול. קולות צפירות החירום החלו לייבב, עולות ויורדות, עוד ועוד, מיד עם הישמע הפיצוץ. פירושן היה אחד – סכנה הדורשת פינוי מיידי של כל עובדי משמרת הלילה.

רק כעבור כחצי שעה, בעקבות השלמת תהליך התכת הכור והמראת הטמפרטורות לשיא מסוכן, נשמע קול הפיצוץ. כיפת הכור הכבדה נבקעה, חלקים ממנה התעופפו לגובה והמתקן קרס. חושך השתרר ברחבי בושהאר. חושך ומוות וקרינה רדיואקטיבית שעלתה אל השמיים בענן בלתי נראה וצנחה אט אט, עם משב הרוח, על פני בתיה ורבבות תושביה של עיר הנמל העתיקה.

שלוש שעות לאחר מכן, אור ל-6 באוקטובר 2009, יום השנה ה-36 למועד בו פרצה מלחמת יום הכיפורים, שיגרה 'תקומה' תוך הפלגה על פני המים, מטח של 12 טילי שיוט נושאי ראשי-חץ גרעיניים לעבר מטרות אסטרטגיות-שלטוניות בלב הבירה האירנית טהרן. הטווח ליעד: 600 ק"מ. מועד הפגיעה המתוכנן: שיגור פלוס 45 דקות, במהירות שיוט של 800 קמ"ש. מיד לאחר השיגור צללה ה'דולפין' ומיהרה לעמדת מארב החסימה והמצור.

טהרן וערי הלוויין הצמודות אליה מאכלסות כ-14 מיליון תושבים, מתוך כ-70 מיליון תושבי המדינה, והיא לב קיומה הכלכלי של אירן. יותר ממחצית מהתעשיה באירן נמצאת בתחומי גוש-טהרן, כולל מפעלי מכוניות, אלקטרוניקה, ציוד חשמלי, תעשיות נשק, טקסטיל, ייצור סוכר, בטון וכימיקלים. מפאת גודלה העצום פועלים בפאתי העיר שני שדות תעופה בינלאומיים וגם מספר שדות תעופה צבאיים. מן הטעמים האלה נבחרה אירן ליעד האסטרטגי של המענה הגרעיני הישראלי, שהרי לכל מי שעוסק במודיעין על מה שמתרחש באירן, ברור לחלוטין כי פגיעה אטומית באירן מהווה מהלומה אנושה לקיומה של מורסת הטרור העולמית.

וכך, לפני עלות השחר של ה-6 באוקטובר, בשעה 04:45, נחתה פצצת האטום הראשונה בלב טהרן ואחריה, בהפרשים של שתי דקות זה מזה, נחתו עוד 11 טילי שיוט גרעיניים בלב טהרן. בפיצוץ תריסר הפטריות שפרחו בענני אש ותמרות עשן אל שמי הבוקר הכחולים של העיר בת אלפי השנים, נספו, לפי האומדן, יותר ממיליון וחצי אזרחי אירן שעדיין לא קמו לעבודת הבורא ולעולם כבר לא יתעוררו. מספר הנפגעים עלה ל-4 מיליון, מבלי לקחת בחשבון את מספר הנפגעים מן הקרינה הרדיואקטיבית.

את מימדי ההרס המדויקים יכלו לאמוד בדיוק מקורב לאמת רק מפענחי הצילומים הסדרתיים של לווייני הריגול האמריקנים, הרוסים וכמובן – הישראלים.

אירן הישנה לעולם לא תוכל לשוב להיות מה שהייתה ובוודאי מה שרצתה להיות בחזיון התעתועים "קוטל ישראל" של מחמוד אחמדינג'אד.

אבל לא רק טהרן הייתה יעד הפגיעה האטומי של ישראל לאחר הטבח הגרעיני באשקלון, ובעקבות ההשתלטות של האחים המוסלמים על מוסדות השלטון במצרים ורצח השגריר הישראלי. היעד שישראל תכננה את חיסולו היה: סכר אסואן.⁴

אורכו של סכר אסואן הוא 3,600 מטרים. רוחבו בבסיס שמתחת למים 980 מטרים ואילו רוחב הפסגה 40 מטרים. גובהו של הסכר 111 מטרים מעל פני הנילוס הזורם ממנו. אורכו של 'אגם נאצר', מאגר המים שנוצר בעקבות בניית הסכר - 480 ק"מ, רוחבו 16 ק"מ ואילו שטח פניו 6,000 קמ"ר. בסכר משולבת תחנת כוח הידרואלקטרית ⁵ ובה 12 גנרטורים שהספקו של כל אחד מהם הוא 175 מגה-וואט ובסך הכול 2.1 ג'יגה וואט. ב־1967, כאשר הופעלה התחנה במלוא היקף הייצור, היא ייצרה בערך חצי מצריכת החשמל של כל מצרים, דבר שאיפשר את חיבור רוב הכפרים המצריים לרשת החשמל. תוכניות 'מבצע אסואן' התבססו לא רק על הפגיעה הישירה בסכר, אלא גם על השאלה הכמותית, מה תהיה מידת הנזק שייגרם לכלכלת מצרים ולאוכלוסייתה כאשר נחשול מים אדיר ישטוף את הנילוס מן הסכר הבקוע עד לים התיכון. התוצאות החישוביות היו מדהימות. המספרים נראו כמעט בלתי מתקבלים על הדעת, אבל המתכננים ביקשו להבהיר לעולם – המערבי והמוסלמי - עד כמה יקר, עד כמה בלתי אנושי, יהיה המחיר שייאלצו אויבי ישראל לשלם בניסיונם "למחוק" את קיומה מעל המפה.

הנתונים היבשים הבהירו תמונה מחרידה: על אף שטחה הגדול של מצרים, מרוכזת כמעט כל האוכלוסיה המצרית בת כ-90 מיליון התושבים בעמק הנילוס, וזאת משום ש־98% משטח המדינה הינם מדבר. מקור המים העיקרי של הכלכלה המצרית, של מערכת החשמל המניעה את גלגלי המדינה, הוא הנילוס, שזורם מדרום לצפון לאורכה של המדינה עד לבירה קהיר, שבה מתפצל הנהר לערוצים נפרדים במרחב הענק של "הדלתא של הנילוס" - מפורט סעיד במזרח עד אלכסנדריה במערב. דלתא פורייה זו היא לב שטחי החקלאות של מצרים.

כל המתכננים היו משוכנעים כי פצצת אטום אחת לא תחסל את סכר אסואן, גם אם תנחת - בנוסח "פורצי הסכרים" במלחמת העולם השנייה - ממש על החלק הצר ביותר של הסכר. יחד עם זאת הראו החישובים כי בנקודת תורפה זו, עשויה הפצצה לגרום לסדק קטלני בסכר. את שאר עבודת החיסול יעשה לחץ המים האדיר שירחיב את הסדק לשבר ענק שדרכו ינוע גל מים הרסני ורדיואקטיבי במהירות שאין דומה לה לאורך הנילוס, כשהוא סוחף איתו, עד אל הים התיכון, מיליוני אנשים החיים מן הנילוס, המתים מן הנילוס. בדרך האלימה הזו, יציף הגל את שטחי העיבוד החקלאיים בשני גדותיו של הנהר, יהרוס את כל בתי המגורים משני גדות הנילוס בקהיר, יזרום בכל יובלי הדלתא ויהפוך את כל האדמה הפורייה של מצרים לרדיואקטיבית, ממיתה כל חי, במשך חמישים שנה לפחות.

למרות המספרים הנוראים האלה, פקודת החיסול ניתנה. ב-6 באוקטובר 05:45 יצא אל הדרך, אולי ההרסנית ביותר בתולדות האנושות, טיל בליסטי בין-יבשתי מסוג "יריחו 3", נושא פצצת אטום בעוצמה של 50 קילוטון, פי שניים וחצי מזו שהרסה את הירושימה. על-פי ההערכה של מומחי ביון מערביים - שפורסמה בכתב העת הבריטי המהימן "ג'יינס" - המדובר ב"יריחו 3" שהינו טיל בליסטי תלת-שלבי בין-יבשתי [ICBM- Inter Continental Ballistic Missile] שמשקלו בעת השיגור 23 טונות, המוצב באתר השיגור בשדות מיכה מדרום לבית שמש, והמסוגל להגיע לטווח של עד 4500 ק"מ כשהוא נושא ראש חץ גרעיני במשקל 250 ק"ג.

חצי שעה לאחר השיגור, בדיוק ב-06:15, פגע הטיל במטרתו. תוצאות פיצוץ הראו כי כל המספרים היו בהערכת-חסר. בשעה זו - כך נרשם בספרי ההיסטוריה - מלחמת העולמות בין הדיקטטורים הרצחניים של העולם האיסלאמי-פנאטי לבין הדמוקרטיות המערביות, עברה את שלב האל-חזור: מלחמה גרעינית לחיסול איום הטרור האיסלאמי.

1. שותף סוד - אדם המחזיק, בתוקף תפקידו, במידע מסווג וממודר בנושא מסוים או לגבי מבצע מוגדר.

2. הצפנה - קידוד נתונים במטרה למנוע את הבנת תוכנם על-ידי מי שאינו מורשה.

3. אין בציטוט הפרסומים הזרים בנושא היכולת הגרעינית המיוחסת לישראל בכלל וצוללות ה"דולפין" בפרט, כדי להוות אישור עובדתי כלשהו, אלא לצרכי פיתוח תסריטי דמיוני עתידי אפשרי.

4. הערת המערכת: תוכנית לתקוף את מצרים בכלל ואת סכר אסואן בפרט, אינם אלא פרי דעתו ועל אחריותו של המחבר. דמיונית ככל שתהיה, תקוותנו שתוכנית כזו לעולם לא תתממש.

5. תחנת כוח הידרואלקטרית היא תחנת כוח המונעת באנרגיית מים הנופלים מפתח סכר או ממפל מים טבעי.