אוצרות ומטמונות בין טבריה לחצביה

אמנון שמוש, הסופר הנודע, חושף פרשיה עלומה על מטמון שטרם נמצא במאמרו בגיליון הטרי של 'כיוונים חדשים' - כתב-עת לסוגיות בציונות, יהדות ותרבות העומדות על הפרק, בעריכתו של אלי אייל.

לפני חצי יובל שנים עמל והכין שמוש את ספרו: 'הכתר, סיפורו של כתר ארם צובא', שיצא לאור ב-1987 בהוצאת מכון בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים. 'כתר ארם צובא' הוא אחד הכתבים העתיקים והנדירים של התנ"ך המצויים בידינו; נכתב בדיו על קלף על-ידי הסופר שלמה בן-בויאעא לפני כאלף שנה; נכרך כספר ועבר הגהה, ניקוד, ציון טעמים וחתימה על-פי המסורה על-ידי החכם אהרן בן-אשר בטבריה במאה ה-10. כאשר הגיע 'הכתר' לשווקי קהיר במאה ה-12, הוערך מאוד על-ידי הרמב"ם, שהסתמך עליו בכתביו. משם נדד 'הכתר' לסוריה לעיר חלב, ונשמר שם בבית-הכנסת של הקהילה היהודית עד 1948, כאשר הועלה באש על-ידי פורעים. רק חלקים ממנו ניצלו, והגיעו לירושלים למקום של מבטחים, שימור ומחקר משנת 1958. מאמץ רב, מחקר ובלשות נעשו ונעשים עד היום למצוא את דפיו החסרים, שנלקחו או נבזזו לאחר הפרעות והשרפה, נמכרו והועברו מיד ליד, וכך נפוצו לירכתי תבל.

שמוש מזכיר דפים מן 'הכתר' שניצלו משרפת בית-הכנסת גם בספרו 'מישל עזרא ספרא ובניו', שגיבורו "נסע לאן שנסע ובא ופתח אותה כספת שציווה לו אביו. הושיט ידו ומשך ציפית של כר ממולאה, ארוזה ומקושרת בחיפזון. בידיים רועדות פיתח את הקשרים ושלח ידו משך אגודה של גווילים, אותיות עבריות עתיקות על קלף ו"בראשית ברא" בראש כולן" (עמ' 143-142).

עשרים שנה ומשהו לאחר שספרו על 'הכתר' יצא לאור, ולאחר שלקה בעיוורון והוא שוקד לתעד את זיכרונותיו הכמוסים והנשכחים שלא יאבדו בתהום הנשייה, מגלה שמוש בפומבי פרשיה מדהימה, אשר מדגימה עד כמה כלתה נפשם של החוקרים למצוא את דפיו החסרים של 'הכתר'. הדבר היה כנראה לפני חצי יובל שנים, כאשר פלוני אלמוני "פרופסור נכבד, מראשי מכון בן-צבי" התפתה, כלשונו של שמוש, כחלק מן החיפוש הנואש אחר דפי 'הכתר' החסרים, ובניגוד לכללי הרציונאליות אשר מחייבים או מיוחסים לאנשי אקדמיה, לפנות לעזרתו של "פנדלר" (פ"א דגושה וסגולה).

"פנדולום היא מטוטלת, ופנדלר הוא אדם שבעזרת מטוטלת וכוחות עליונים, מיסטיים - מגלה מטמונים, אנשים, חפצים אבודים וכיו"ב", מסביר שמוש. והפנדלר הנבחר על-ידי אותו 'פרופסור נכבד', היה שוויצרי "בעל-שם ורב הצלחה" ובעל "קשרים" בשגרירות ישראל בארצו. הוא "ביקש מפות של האזור וקטע מן החומר המקורי ובכל פעם צמצם את שטח המפה וביקש אותה מוגדלת ככל האפשר. כשהגיעה לידי המפה", מספר שמוש, "עליה סימן מה שסימן, הופתעתי אישית למצוא בקצה הדרומי של המפה את קיבוצי, מעין-ברוך, ובקצה הצפוני שלה את הכפר הדרוזי עין-עטא, הסמוך לחצבאיה. בוואדי שחוצה את הכפר סימן הפנדלר שלוש נקודות וכתב שבאחת מהן לפחות מצויים דפים מן הכתר" (עמ' 236).

מכאן ואילך מתאר שמוש התרוצצות של רגשות ופעולות, ותסכול רב. עניין הפרופסור והפנדלר הוסתר ממנו, ונודע לו באקראי באחד משלבי הכנת המחקר והספר על 'הכתר', והעלה את חמתו. למרות שהוא טוען שאיננו מאמין בפנדלרים, הוא מספר שפנה בעצמו שוב אל הפנדלר השוויצרי הלז; ואחר, ברר בצה"ל עם אלוף פיקוד הצפון דאז אורי אור, אפשרות למשלוח חיילים לחפור באתרי 'שלוש הנקודות'. אך מפאת סכנת הנפשות הכרוכה בחפירה מעבר לגבול, "איש לא חפר, דבר לא נמצא" (עמ' 238).

מידע חשוב ומפליא, בכל האמור ליכולתו של הפנדלר השוויצרי לקבוע את אתרי 'שלוש הנקודות', מצא שמוש בקיבוץ הסמוך כפר-גלעדי. באותם ימי גילוי הפנדלר ואיתוריו, "עליתי לכפר-גלעדי, שם הייתי בהכשרה, והתיידדתי במקלחת הציבורית עם כמה מהמבריחים האגדתיים של העולים הבלתי ליגליים מסוריה ומלבנון. שוחחתי עם כמה מהם על הפרשה ולא הופתעתי לשמוע שהוואדי העובר בכפר עין-עטא היה אחת הדרכים הראשיות בהן הועברו-הוברחו יהודים מסוריה לכפר-גלעדי". לנוכח עובדות אלו, סביר היה להניח שמישהו מן היהודים הללו בצעידתו בדרך ההברחה שמט, נטש או הטמין בה דפים מן 'הכתר' שהיו ברשותו.

והדפים אולי עדיין טמונים שם, אם צדק הפנדלר, בגיא שמעבר לגבול, במערה או בבית סמוך; שרדו או לא שרדו את שיני הזמן, החום, הקור, המים והעפר. אבל בכפר גלעדי בודאי זוכרים מטמון אחר, שכנראה לא נמצא גם הוא עד עצם היום הזה, לא הרחק משם; מטמון מטבעות שעמלו לחפש בשנת 1920 לערך אבות ומייסדי כפר-גלעדי חברי ארגון 'השומר', ובראשם מניה וישראל שוחט; מטמון מטבעות זהב שדמיו נועדו לממן את התחמשותם ואימוניהם, כחלק מבניית כוח מגן עברי בראשית תקופת המנדט הבריטי בארץ. ההיסטוריון יהודה סלוצקי כתב עליו ב'ספר תולדות ההגנה', כרך ב', חלק ראשון, בעריכתו של ההיסטוריון בן-ציון דינור, שראה אור בשנת 1959. "שמועה הייתה מהלכת בארץ, כי בעת נסיגתו המבוהלת של הצבא הטורקי מן הארץ בשנת תרע"ח (1918) הטילו קצינים טורקיים כמה תיבות של מטבעות–זהב במי הירדן. שנים על שנים יצאו הרפתקנים בני עמים שונים, ברשות הממשלה ובלי רשותה, לחפש אחרי אותו מטמון וללא כל הצלחה. גם אנשי 'השומר' ניסו כוחם בהרפתקה זו. נמצא קצין טורקי שמסר על המקום ששם הוטבעו הארגזים. אנשי 'השומר' שכרו אמודאי יוני שהסכים לצלול במי הירדן; באחד המחסנים נמצא גם ציוד ישן לצלילה במים. שבוע שלם חיפשו האמודאי ועוזריו מאנשי "הקיבוץ" ('השומר') את האוצר הטורקי והעלו חרס בידם" (עמ' 228). מטמון מטבעות הזהב הטורקי לא נמצא. ואנשי 'השומר' מצאו דרכים ושיטות "יצירתיות" אחרות, שלא היו מבישות כל ארגון מהפכנים ומורדים עלי אדמות, להשיג ממון, נשק ותחמושת; ועל כך נכתב בפרוטרוט ב'ספר תולדות ההגנה'.

ואילו כותבת שורות אלו, מקווה עבור העם היושב בציון, שיום אחד שמח וצוהל יימצאו האוצרות והמטמונות הללו: דפי הקלף המקודש ומטבעות הצבא השמוטים בין טבריה לחצביה; היא עצמה מצאה מטמונות נפלאים כאן בארץ-ישראל בשנה האחרונה, לאחר שהטלטלה הנה והנה במחקריה, ולאחר צלילה וחפירה - איתרה כמה וכמה בני משפחה עלומים בעבורה, ויש בכך אושר גדול.