את ההיסטוריה כותב מי שמחזיק בעט

לאחרונה ציינה מדינת ישראל 40 שנה לתחילת מאבקם של יהודי ברית-המועצות לעלות ארצה. לשם כינונו של מפעל זה הוקמה ועדת אישים מכובדת, אשר פעלה מטעם המדינה להעלאת היהודים. המחפש במקורות המידע הזמינים חומר אודות מאבקם של יהודי ברית-המועצות ואודות הסיוע שקיבלו מהמדינה, ימצא בעיקר מידע הירואי אך סינתטי משהו אודות פעילות העלייה. קשה יותר למצוא מידע אודות קבוצות השורש - קבוצות חוץ-מוסדיות שפעלו נמרצות למען העלייה, ובגישה שונה בתכלית מן הגישה הממסדית.

אלא שכפי שאומר פתגם יידי ישן: "את ההיסטוריה כותב מי שמחזיק בעט", ולכן את ההיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה ראוי ללמוד בעין ביקורתית במיוחד. גם בנושא החשוב של העלייה מברית-המועצות, בדרך כלל כותבי ההיסטוריה הם אנשי הממסד, שהיו שותפים בדרך זו או אחרת לאירועים עצמם ושעל כן נקודת המבט שלהם מזקקת מחדלים ומפרקת בעדינות רבה מדי את הוויכוחים ואת עימותי העבר. כך גם בנושא כמו המחתרות היהודיות בארץ-ישראל, שמבחינתו של תלמיד התיכון כולן פעלו למען מטרה אחת, חבריהן כמעט היו אחים לנשק, והמחלוקות ביניהן היו רעיוניות, כמעט פילוסופיות. בספרי ההיסטוריה הנלמדים מתוארים הקיבוצים, המושבים והערים כמאוכלסים כולם ב"אחים" לבניין הארץ. לא תמצאו שם, למשל, מילה על התאגדות חקלאית שנועדה להוציא את המשקים הפרטיים מן המשחק ועל המלחמה נגד החקלאים העירוניים. התופעה מלמדת רבות על השפעתה של ריכוזיות הכוח והידע של הממסד על חופש המידע.

הדלוג לא מרשה

כאמור, קבוצות שורש אזרחיות פעלו למען העלאת יהודי ברית-המועצות עוד לפני שקמה מדינת ישראל והן העמיקו את פעילותן לאחר קום המדינה. גישת חבריהן הייתה שצריך לפעול בנחרצות ובגלוי מול השלטון הקומוניסטי ולתבוע ממנו לאפשר ליהודים המעוניינים בכך לעלות ארצה. לעומת זאת, הגישה הממסדית הייתה ש"אסור להרגיז את הרוסים". כידוע, בן-גוריון גרס שרוסיה היא זו שתהיה מעצמה עולמית ולכן על ישראל להתקרב אליה, עד כדי הפיכת ישראל לשלוחתה הנאמנה של רוסיה במזרח התיכון. גישה זו הייתה לא רק נחלתו של בן-גוריון. על-כך מעיד ישראל שנקר, דור שני לפעילי קבוצת שורש ישראלית, לא-ממסדית, שפעלה במסירות ובנחרצות למען העלייה (בספר "אנחנו שוב יהודים" מאת אסיר ציון לשעבר, יולי קושורובסקי, בשפה הרוסית).

לדברי ישראל שנקר, בנו של מרדכי המנוח - אחיינו של התעשיין האגדי אריה שנקר, "הגישה הממלכתית לא השתנתה: הם טענו בעקביות שפעילות גלויה להעלאת יהודי ברית-המועצות רק תזיק ליהודים שם. לצד הטענה הוסיפו לא פעם שרק אם תבוא פנייה מפורשת מיהודי ברית-המועצות להתערבות ממשלתית העניין יישקל בחיוב. אך גם טענה זו לא עמדה במבחן המציאות: באפריל 1972 עשרה פעילי עלייה מבריה"מ ביקשו את התערבות הממשלה בסירובם להתגייס לצבא הרוסי. הם, כמובן, חששו שגיוסם לצבא ירחיק את האפשרות שתינתן להם אי-פעם אשרת עלייה. הם דיברו על כך עם יהושע פרט, אז קונסול ישראל בניו-יורק ונציג הצוות המקצועי של הדסק הרוסי. בתוך ימים ספורים הם קיבלו צלצול טלפוני מפרופסור דוד קורן, מאוניברסיטת הרוורד בוושינגטון (ואגב, חבר הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא ניקסון), נאמן הצוות המקצועי של הדסק הרוסי ועושה דברו. הפרופסור המלומד מסר להם: 'הדלוג מוסר שלא תקבלו כל תמיכה פוליטית מכאן'. לקח לפעילים שעה עד שקראו במהופך את המילה 'הדלוג' והבינו כי ההודעה באה מראש הממשלה עצמה - מגולדה. רק אחד הפונים הצליח לבסוף להגיע ארצה - היתר עונו, הועמדו לדין באשמת בגידה ונאסרו".

חילוקי הדעות בין קבוצות השורש לבין הממסד טמונים בעבר הרחוק יותר - עוד לפני קום המדינה. מעט מסופר כיום על ההבדלים שהיו בתוך תנועת "החלוץ" שנוסדה ברוסיה, לאחר המהפכה הבולשביקית. חברי החלוץ הלגאלי טענו, שצריך לעבוד בשיתוף פעולה עם הממסד הרוסי. לעומתם, חברי החלוץ הבלתי לגאלי טענו, שצריך לפעול באופן מחתרתי, שהרי הממסד שם לא יסייע במאבק להעלאת יהודים לפלשתינה. אך אלה לא היו ההבדלים היחידים בין התנועות. חברי תנועת החלוץ הלגאלי תמכו במהפכה הקומוניסטית. הם רצו לעלות ארצה כדי לשמש זרוע של המהפכה. לכן הם לא קיבלו לשורותיהם יהודים שהתנגדו לחיים שיתופיים. הם רצו שהעולים לארץ יתגוררו בקיבוצים וינהלו חיים דומים לאלו שבקולחוז. אנשי החלוץ הבלתי לגאלי לא התנגדו לחיי הקיבוץ, אך טענו שהשקפות אידיאולוגיות אינן קריטריון לחברוּת בתנועה. אותם לא עִניֵן היכן יגורו העולים לציון ואיזה אורח חיים ינהלו - העיקר שהיהודים יעלו לפלשתינה.

מבחינתו של שנקר משמעות הדברים ברורה: "עובדתית, מאז 'מהפכת אוקטובר' ועד לשנת 1936, עלו לישראל 24,000 יהודים. חלקם הגדול היו שבורים ממאסר ממושך במחנות ובבתי-סוהר איומים, וחלקם - זקנים, קרובי משפחה של תושבי הארץ. מ-1936 ועד לתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, פסקה העלייה כמעט לחלוטין. אלמלא הסגר ההרמטי הזה, קרוב לוודאי שמאות אלפי יהודים היו יוצאים מאוקראינה, רוסיה הלבנה ורוסיה המרכזית. המשמעות של העובדה הזו ברורה: חייהם של מיליון וחצי יהודים היו יכולים להינצל מידיהם של הנאצים בשנים 1941-1942".

המשימה עדיין לא תמה

לשאלתי כיצד הוא חש כלפי הממסד שגישתו התבררה כמוטעית, וככזו שגרמה אולי לעיכוב בעלייתם של יהודים רבים ולמניעת רבים אחרים מעלייה, מגיב שנקר בעדינות האופיינית לו: "אין בלבי על הממסד. ברור שהממסד לא פעל מתוך מוטיבציה שונה מזו של קבוצות השורש - סביר להניח שלכולם הייתה מטרה דומה: להביא לעלייה גדולה ככל הניתן של יהודים מברית-המועצות לישראל, מבלי לסכן את חייהם. גם הטעות בגישתו היא לגיטימית, ואין סיבה לבוא עם מי מהם חשבון בעניין זה. אלא שחבל לי שכיום אין ניסיון מצד הממסד - משרד החינוך וכדומה - ללמד את ההיסטוריה לאשורה ולשקף את כל מגוון הדעות והפעולות שנעשו בעבר. הרי כך הדורות הבאים לא ילמדו דבר מהניסיון ההיסטורי החשוב שצברנו. אין צורך לשכתב אירועים היסטוריים ולייפות אותם".

הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מהתופעה הזאת הוא הסכנה שבריכוז הידע וההחלטות הגורליות בידי הממסד. גישת השוק החופשי אינה מתחילה ואינה מסתיימת בשוק הכספים, הסחורות והשירותים, ואי-אפשר לנתק את ההתנהלות החופשית מהתנהלות דמוקרטית בכלל. כמובן שאין להפקיד את שוק הדעות בידי שלטון מרכזי.

פעילותם של ישראל שנקר ושל אשתו אן התמקדה ביצירת קשר בלתי אמצעי עם יהודי ברית-המועצות. הם הוציאו לאור עלון ("בולטין") שהופץ בקרב פעילים בכל רחבי העולם - בעיקר בישראל ובארה"ב, אשר שיתף כל פיסת מידע עם כל הפעילים ובמובן זה פעל בניגוד מוחלט לעמדת הממשלות והגורמים הממונים על הנושא, כגון "לשכת הקשר".

הפעילים לא היססו לפרסם גם את שמותיהם, כתובתם ומספרי הטלפון של הפקידים הסובייטים וסוכני הק-ג-ב. הם גם התקשרו בעצמם לסוכנים, ואיימו עליהם שאם לא יספקו אשרות, או לא ישחררו אסירים מסוימים, הם ייענשו על-כך אישית. במקרים רבים הפעילות הזו הביאה תוצאות מיידיות - בעוד הממסד הישראלי מסתפק בתגובות כלליות ובלתי מחייבות.

לדברי שנקר, "אין כל ספק בכך שמאז שקמה מדינת ישראל קיומה תלוי בכך שהרעיון הציוני אכן יסחף יהודים רבים שיעלו ארצה ויוכיחו בעליל שמדובר בביתו של העם היהודי ולא רק במושבה קטנה, או ב'בית קיץ'. לכן, הטיפול בעניין העלייה לא היה עניין של מה בכך, וגם כיום חשיבותו לא באמת התעמעמה, הגם שישראל הפכה להיות המקום בעל ריכוז היהודים הגדול בעולם".

שנקר סבור כי המשימה של העלאת היהודים עדיין לא תמה. כיום, הוא טוען, אין לשליחי הסוכנות אפשרות להביא את שארית הפליטה ארצה אלא רק אם נשכיל לבנות כאן כלכלה משגשגת וחברה בריאה. זו האחריות שלנו.