נשיא המדינה לשעבר, מר משה קצב,
נשא נאום לכל הצופים ברשתות הטלוויזיה במשך קרוב לשלוש שעות. במשך שעה ארוכה הועבר הנאום המפורט ללא הפרעה. צפיתי בו בעניין רב. אחר כך, משהתברר שהנאום מתמשך מעל לזמן סביר והנשיא קצב אינו מניח לעיתונאים לשאול שאלות – נקטע השידור בהדרגה, בכל רשת בזמן אחר, ואת המשך הדברים שמענו וקראנו למחרת בבוקר ברדיו ובעיתונות.
תחילה, הבינותי את הצורך של הנשיא לשאת דברים מתוך תחושת תסכול עמוקה ומצטברת שמקננת בו. הנשיא טען בנאום, ואני מניח שזה קרוב לנכון, שבמשך השנים האחרונות העדיפה התקשורת לסקר יותר את צד המתלוננות ופחות את הצד שלו. להערכתי, מי שמקבל בתקשורת יותר זמן חשיפה, סיכוייו לזכות באהדת הציבור – גדולים. התקשורת היא מדורת השבט. אין מקור אחר. רוב הציבור ניזון ממנה ומפרשניה ולכן בכוחה להעלות ולהוריד נושאים ואנשים, לפי שיקול הדעת של הכתב או הכתבים. ישנם מקרים בהם הכתב מדווח דיווח עובדתי שליקט אך מסיים את הכתבה במשפט סיום שקובע למעשה את דעתו על הדיווח ועובדות. חלק ניכר מהצופים מאמץ דעה זו והיא הופכת לדעה רווחת אצל רוב השבט.
אבל להפתעתי נמסר בתקשורת באותו ערב כי בעקבות הנאום (אורכו)
התפטרו יועצי התדמית של הנשיא שליוו אותו במשך השנים האחרונות. ההתפטרות הוסיפה לכוס המרורים של הנשיא. כעת, לא רק התקשורת ביקרה, ולעיתים אפילו הלעיגה, על צורת הנאום ואורכו, אלא הצטרף אליה גם בביקורת דוממת, ולכן רועמת,
גם חלק מהחוג המקצועי הפנימי של הנשיא. ובאיזו מהירות עשו זאת? מספר שעות לאחר תום הנאום. טענתם הייתה כי ישנם חילוקי דעות (בינם לבין הנשיא) על אופן הטיפול בענייני התדמית שלו. כעת, נותר הנשיא לשעבר במצב רעוע עוד יותר מאשר לפני הנאום שלו. מבודד יותר. מצב כאוטי הולך ומידרדר כמעט כמו דמותו של איוב המקראי.
כאן החלו פעמוני אזעקה לצלצל בדמיוני. הייתכן כי המהלך הזה (ההחלטה לשאת את הנאום, הרכבו ואורכו של הנאום, ואי הרצון להגיב במהלכו) נעשה באופן מקרי? אולי ישנה כאן מחשבה תחילה. הנה כמה מחשבות שלי לאורן הגעתי לשאלה אפשרית זו:
1. בחודשים האחרונים, פרשת הנשיא קצב ירדה מסדר היום הציבורי ונדחקה לקרן זווית.
2. יועצי תדמית מקצועיים שעובדים עם נשיא המדינה במשך שנים, וזוכרים את התפרצותו על נציגי העיתונות בנאום הקודם לפני שנתיים, יכלו להניח שמצב דומה יקרה גם בנאום הנוכחי. מדוע איפשרו זאת ואף נכחו באולם?
ניתן היה גם להעריך לפי הניירת שהביא עמו הנשיא לאולם כי משך הנאום לא יוגבל ל-45 דקות אלא להרבה יותר. מדוע הצליח הלקוח שלהם להפתיע גם אותם?
3. מסיבת העיתונאים של הנשיא לא נועדה לשנות את תהליך הגשת כתב האישום נגדו. דברי הנשיא נועדו להציג ולרענן את עמדתו בפני המאזינים. זו הייתה מערכה מתוכננת על דעת הקהל.
4. העבירות בהן מואשם הנשיא לשעבר קשות להוכחה. בדרך כלל זוהי מילה של צד א' מול המילה של צד ב'. שמועות וקטעי רכילות אינם רלוונטיים. רק ראיות והתרשמות מהתנהגות הצדדים בעת מתן העדויות והחקירה הנגדית - רלוונטיות.
5. קיימת אפשרות לטעון בפני בית המשפט טענה עקרונית כי בשים לב למסכת הראיות הלא-מוצקה, הופכת האווירה הרווחת בציבור (דעת הקהל) למשפיעה על התנהלות המשפט ועל שיקול הדעת של השופטים. הרי גם הם חשופים לתקשורת ומשוחחים על ענייני היום עם בני משפחה, עמיתים וידידים. ולכן, במצב הקיים ייקשה להשיג משפט צדק לנשיא קצב. לפיכך, יש להכריז על המשפט כפסול ולשחרר את הנשיא מהחובה להשיב לכתב האישום.
6. אלא שלשם כך צריך להחזיר לסדר היום הציבורי את הפרשה כולה ובצבעים עזים. את זאת סיפקה לנו מסיבת העיתונאים, התגובות שאחריה והתפטרות היועצים. בפועל, קיבלנו בשידור חוזר את עלבונו ודמו השפוך של הנשיא. איש לא ענה בעקבות השידור תשובות ענייניות ומפורטות על עשרות השאלות ששאל הנשיא קצב בנאומו. זה היה שילוב של זעקותיו של אלפרד דרייפוס
"אני חף מפשע!" ושל המאמר של אמיל זולה:
"אני מאשים!". אני מודה, גם לי יש הרבה ספקות בפרשה.
הייתכן שהייתה כאן מחשבה תחילה לקיים את האירוע באופן פומבי, להניח ברמת ודאות לא קטנה כי הנשיא קצב ינהל את "מסיבת העיתונאים" לאורך זמן רב ובלי לענות לקריאות ביניים (שלעיתים הוא יזם אותן) ובלי להקצות זמן לשאלות עליהן יענה הוא, ולא נציגיו, לאחר שעזב את האולם.
כעת הפרשייה טרייה בזיכרון הציבורי. כעת, ניתן לטעון את טענת חוסר הצדק בקיום המשפט.
מה דעתכם? האם החשד העמום שלי דמיוני או שיש בו משהו?
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
