בג"ץ דחה (יום ה', 3.12.15) את עתירותיהם של שמונה מחבלים שנדונו למאסרי עולם, שוחררו במסגרת עסקת שליט ושבו ונאסרו בעקבות חטיפת שלושת הנערים ביוני 2014 לאחר שהוברר שהם מעורבים בפעילות חבלנית.

השמונה הם: נידאל זלום, שביצע שני מעשי רצח בירושלים בשנת 1989; עלאא בזיאן, שביצע רצח בירושלים בשנת 1986; נאסר עבד רבו וגמאל אבו סאלח, שרצחו אסיר ביטחוני ב-1990; רג'ב בחאן, שרצח את דוד קטורזה בשנת 1998; עדנאן מראג'ה, שביצע רצח ב-1988; ו-והיב אבו רוב שרצח את החיילת ליאת גבאי בשנת 1994. כל השמונה נדונו למאסר עולם, וחלקם גם לשנות מאסר נוספות.

שחרורם של המחבלים בעסקת שליט נעשה באמצעות כתב הקלה (ולא חנינה) שהעניק נשיא המדינה דאז, שמעון פרס. החנינות כללו תנאי ולפיו ניתן יהיה לשוב ולאסור את המשוחררים אם ישובו לסורם. בנוסף לכך, חתמו המשוחררים על התחייבויות מפורטות בדבר האפשרות שיוחזרו לכלא אם יהיו מעורבים בפעילות חבלנית.


"כתב ההקלה ברור ומפורש"


הסוגיה המרכזית בה דן בג"ץ הייתה האם כתב החנינה מחייב להחזיר את המשוחררים לריצוי מלוא תקופת מאסרם, או שלוועדה העוסקת בכך יש שיקול דעת לגבי אורך המעצר המחודש. השופטים ניל הנדל וענת ברון קבעו בדעת רוב, כי נוסח החנינה מלמד שהפרה כלשהי של תנאי השחרור תוביל לריצוי המאסר המקורי במלואו, וכי הנשיא האציל לוועדת השחרורים את סמכותו לקבוע האם תנאי השחרור הופרו. לדבריהם, זוהי הפרשנות ההולמת לתנאי החנינה, והיא גם מתיישבת עם ההיגיון לנוכח הנסיבות שבהן שוחררו הרוצחים.

הנדל מנמק: "לשונו של כתב ההקלה – מסמך שנוסח על-ידי נשיא המדינה – ברורה ומפורשת: הופרו התנאים – בטלה ההקלה. הקביעה כי הופרו התנאים אינה עניין של מה בכך, והנשיא האציל סמכות לגורם מקצועי אחר לבחון זאת. אין להקל ראש בדבר. ואולם משכך נקבע – בטלה ההקלה כפי שניתנה. ככל שהדברים נוגעים לוועדת השחרורים, הרי שמלשון הטקסט עולה בבירור כי המנדט שקיבלה מוגבל הוא. היא משמשת כמעין גורם שתפקידו הוא לבצע fact-finding.

"כך גם הוועדה ואלו שהופיעו בפניה הבינו את תפקידה וסמכויותיה. בחינת העובדות וקביעה האם בהפרה עסקינן – כן. הכרעה בדבר תוצאות הפרה זו, ובפרט הפעלת שיקול דעת לעניין משך התקופה שישוב האסיר לרצות – לא. זהו מנגנון רב-השפעה ומהותי. לו רצה נשיא המדינה להעניק שיקול דעת כזה לוועדה, ניתן היה לצפות כי יציין זאת מפורשות".

הנדל מדגיש: "שלילת שיקול הדעת האמור מהוועדה אין משמעותה כי אין כל נפקות לחומרת מעשיהם של המבקשים או להעדר התחשבות במידתיות. כפי שהוסבר במהלך הדיונים בפנינו, הפרקליטות אינה מבקשת השבת אסירים ששוחררו – גם בנסיבות דומות למבקשים – לריצוי יתרת מאסרם על כל עבירה או הפרת תנאי, אלא כאשר מדובר בפעילות משמעותית וחמורה".


"פקיעה כפשוטה של המילה"


ברון אומרת: "התקיימותו של אחד התנאים המנויים בכתב ההקלה, כשלעצמה, מביאה לפקיעת ההתחייבות לשחרור ממאסר. לא פקיעה חלקית, גם לא פקיעה יחסית, אלא פקיעה כפשוטה של המילה. כך עולה גם מתוך כתב ההתחייבות, שהמבקשים כולם מוחזקים כמי שקיבלו על עצמם את האמור בו: 'ידוע לי כי הפרת כל אחת מהתחייבויותי תגרור את החזרתי לריצוי יתרת עונש המאסר אותו אני מרצה'".

לדברי ברון, "מטרתו של כתב ההקלה היא להסדיר את שחרורם של המבקשים ממאסר, אך בה בעת להגן על ביטחון המדינה ותושביה על-ידי הרתעתם של המבקשים מלחזור לפעילות טרור, תמיכה בה או סיוע לה. מדובר באינטרס ציבורי מובהק". היא מדגישה, כי יש להביא בחשבון את הנסיבות יוצאות הדופן בהן שוחררו רוצחים אלו, ושבה ומזכירה שהובהר להם מראש שכל עיסוק בטרור יכול להוביל למאסרם מחדש.

המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין סבר בדעת מיעוט, כי החנינה אינה מפקיעה את חובתה של הוועדה להפעיל שיקול דעת ולגזור את תקופת המאסר המחודש לפי חומרת ההפרה בפועל. לאור זאת סבר רובינשטיין, כי רק אבו רוב צריך לרצות את מלוא עונשו המקורי, וכי על הוועדה לדון ספציפית בהפרות שביצעו שבעת האחרים. רובינשטיין הציע שעונשיהם ינועו בין שלוש שנות מאסר לפחות לעבד רבו לבין 12 שנים לפחות לחיג'אזי.

רובינשטיין דחה טענה נוספת של המחבלים, ולפיה יש פגם בכך שהוועדה קיבלה מידע חסוי בעניינם והם לא יכלו להתמודד עם מלוא הראיות נגדם. הוא קבע כי זהו הסדר מידתי המאזן בין זכויות האסירים לבין ביטחון המדינה. בנקודה זו הסכימו איתו הנדל וברון. את המחבלים ייצגו עוה"ד לאה צמל ואביגדור פלדמן, ואת המדינה - עוה"ד יוכי גנסין ואבינעם סגל-אלעד.