דברים חשובים שיש לעשות היום

להתבייש.

לא להאמין ששוב אומרים "ניצולי השואה" ושטרות בלים של כמה שקלים בנשימה אחת.

לשאול איזה מין בן אדם זה משרד האוצר. איך הוא נראה? לברר מה עובר בעורקי ליבו כשהוא כותב אל יהודים זקנים ששרדו את מלאך המוות חוזר, ההופך אותם באבחה ביורוקרטית אחת לעלובי חיים? דם? חם? מי קרח? כלום? מי הוא? פטריוט אובססיבי ששומר קודם כל על נכסי האומה ורק לאחר מכן על כבודם של ישישם חסרי מנוח וביטחון, וכותב להם שהם חשודים כולם כנוטלי קצבת מרמה מן המדינה וזו מבקשת על כן כי יחתמו כי מותר לה לרדת לחשבונותיהם, והם נעלבים, או מפחדים, אבל בעיקר נכלמים?הוא כזה?

האם הוא לא רק פטריוט ולא רק אביר בשירות הלוחמה בשחיתות הפוטנציאלית הגדולה של זכאי אלף שקלים מסולאים בפז לחודש, אלא גם גא מתנשא? האם הוא יכול שלא להיות גא מתנשא כשהוא דורש מן השריד לבוא בגופו אל הבנק, לחתום שם על ייפוי כוח מוכתב המתחיל במילים "הואיל ואני מקבל/מקבלת מידי חודש ממדינת ישראל קצבה ו/או תשלומים אחרים לפי חוק הטבות לניצולי שואה תשט"ז-2007...". איזה הטבות? מי קורא לקצבה המגיעה כחוק הטבה? מי נותן? מי חסיד ומעניק, מי רחום ומיטיב? האדם הזה שקוראים לו משרד האוצר? מכיסו? מירושת מאביו?

לשאול אותו אם הוא מעלה על הדעת לא רק מה שכתב המחוקק ברגע של עברית מפוקפקת אלא גם מה קורא מי שמקבל את האיגרת הזאת הכתובה ג'יבריש פקידותי, המתפענח אולי על נקלה על-ידי עורכי הדין אך מטיל מבוכה ובלבול על עמך בית ישראל המורגלים בעברית של בין אדם לחברו ולא של בין אדון לאריסו. לדרוש ממנו לענות ביושר אם הוא בכלל חשב על הקורא, או אם לא היה הקורא כדאי שיחשבו עליו או אם היה כדאי, ומר משרד האוצר כן חשב עליו אך אמר לליבו כי הישיש והישישה שעלה בגורלם לשרוד את השואה ההיא הנוראה, צריך/צריכה להבין כי אם נתנו לו/לה הטבה הוא/היא נדרש להודות כי עקרונית ייתכן כי לא בדין קיבלו אותה, וכי אם קיבלו אותה כדין, עליהם להבין שקצת השפלה היא מחיר הכרחי ומכל מקום סביר ובעצם די זניח שאותו מקבל הטבה בדין מחויב לשלם לאדון משרד האוצר המדבר בשם גברתי המדינה.

לסרב לשמוע איזה הסבר יש לאדון משרד האוצר השולח מן המיכתבה שלו זקנים וזקנות מביתם לאיזה סניף בנק שיכול להיות מרוחק גם בעבור צעירים, לעמוד שם בתור, שיכול להיות ארוך וצפוף ורווי טענות ומרורים וקצת דחיפות על מיקום ועל אני אחריך, לחתום שם אישית על ייפוי כוח שהמדינה רשאית בלי משפט, בלי דיון מוקדם, כך סתם, לפי הכתוב, כי היא אומרת, ליטול ממה שיש בחשבון מן הקצבה או ממה שנותר בו מההטבה. להתעקש על כך שמי שיכול להסביר את זה - ההסבר שלו גרוע מן המעשה כשלעצמו. לומר למר משרד האוצר כי ביורוקרטיה היא קודם כל המצאת הרציונל המצדיק את הביורוקרטיה.

כן לנסות להבין, אבל לא עם האדון משרד האוצר, אלא עם כלל ישראל, איך זה קורה שאי-אפשר במדינת העם היהודי להוציא שנה בלי שנושא ההתנהלות הבלתי הוגנת עם שרידי השואה לא יטלטל את סדר יומנו. איך קורה שבאנו חשבון עם אומות העולם ותבענו מהם בשם אלוהי כל האומות שכל אחד ואחד מבניהן נברא בצלם, לקבל על עצמם אחריות למה שעוללה השואה לעם היהודי ולבניו, בין עשו אותה בין לא עצרו בעדה, בין היו שותפים של עשה או בין היו שותפים לא תעשה, ועם עצמנו איננו מצליחים לבוא חשבון. איך?!

לדעת שאי-אפשר להבין את זה. לדעת יותר מכך: לדעת שאסור להבין את זה. לדעת שמדינה שיש לה משרד אוצר כזה, האחראי לרוב ענייניה, ושנים אין הוא מסוגל להחדיר לתוך מערכת היחסים בינה לבין אזרחיה ששרדו את זעוות מלחמת העולם השנייה מידה של דרך ארץ, של כבוד, של רגישות, של חכמת הלב, של אנושיות, ועדיין היא מדינת העם היהודי - חוטאת לאנושיות בכלל ולמסורת היהודיות בפרט. האם היא מפחדת פן תקום עליה הדקדקנות הקרתנית הצרה ותאשים אותה בוויתור על איזה סעיף מדומיין העומד בין מינימום הצדק הטבעי שמוכרחים לעשותו כדי להיות בן אדם לבין מקסימום האטימות הנדרשת כדי להשגיח שהצדק הטבעי לא ידרוש יותר מדי, ומכל מקום לא יבא חלילה במקום האינטרס הגולמי עליו נשענת הרווחה? פחד כזה הוא טירוף. אולי לא טירוף פסיכיאטרי. אבל טירוף מערכות.

לברר את זה!