בתי החולים - חלוצים לשוויוניות?

מרבית היהודים החיים בישראל אינם נתקלים באזרחים ערבים, ומעדיפים כך. במשאלים, היהודים מגלים כלפי הערבים חשדנות ועוינות מתונה. רק מעטים מקיימים שיחות עימהם. ברפואה זה שונה מאוד. הציבור כמעט שלא התייחס לבחירתו של ד"ר מסעד ברהום, תושב שפרעם, למנהל בית החולים בנהריה, תפקיד שאותו הוא ממלא כשנתיים. רופאים ערבים אחרים, וביניהם מומחים מקצועיים כמנתחי לב וכו', הגיעו למעמד בכיר ברבים מבתי החולים בארץ.

ביקור בבית חולים, בדרך כלל, אינו דבר נעים. אדם הבא לביקור שם אינו שם לב לשוני החברתי שבין המערכות הרפואיות לעומת המערכות האחרות בארץ. אך ההבדלים ברורים וחדים: במרבית בתי החולים, ובעיקר בצפון הארץ, צוות הרופאים והרופאות מעורב, וכולל יהודים וערבים, עולים ממדינות חבר העמים, וצאצאים של ותיקי ישוב. כך גם באשר לאחים ולאחיות המסייעים לרופאים, וכך גם החולים. אין מערכת אחרת במדינה, שבה העירוב בין בני ה"שבטים" השונים כה נורמלי, עד שאינו תמיד מורגש.

כיום מקובל ללא ערעור שחולה ערבי בבית החולים, שוכן ליד עולה מרוסיה וותיק יהודי, וברור כי הטיפול שהכל נהנים ממנו אינו מותנה במבנה השבטי של החולה ולא בזה של הרופא. מקבלים זאת כטבעי מבקרי החולים ובני משפחותיהם, לרבות כאלה שבבחירות האחרונות הצביעו לאביגדור ליברמן, לימין החרדי או לתנועות ערביות הנחשבות ל"עוינות". השירות הרפואי ניתן, ומתקבל, ללא כל התייחסות פוליטית או שבטית.

תמהיל כזה בבתי חולים אינו מורשת של ממשלת המנדט הבריטי. הוא החל להתפתח רק בשנות השמונים של המאה הקודמת. התהליך לא החל כתוצאה מהחלטה פוליטית של שרים בממשלה, או מהליך בירוקרטי מתוכנן. הוא התפתח הודות לכוחות הטבע של היצע וביקוש. קודם לעלייה הגדולה של רופאים מארצות מזרח אירופה, בתחילת שנות התשעים, הסתבר כי היישוב היהודי בישראל מתקשה לאייש את הביקוש הגדל לרופאים במדינה. לפיכך, סביר היה לעודד את הצעירים הערבים ששאפו ללמוד רפואה, להיקלט כקבוצה המשלימה את מקביליהם היהודים. וכך נוצרו העובדות בשטח.

גם אם לא מדובר על חברויות, נדיר כי בני העדות השונות מחליפים דיבורים עוינים ביניהם. בהחלט מורגש הכבוד ההדדי והמקצועי, גם בין הרופאים עצמם וגם בין בני המשפחות הבאים לסעוד את יקיריהם. מדברים בנימוס עם השכנים, כשניתן מציעים כיסא, בנוחות שואלים לשלום בן המשפחה וכו'. זה לא תמיד כך, אך הניסיון מורה כי זה השכיח.

בועת הבריאות הזו מוזכרת לעתים באמצעי התקשורת כידיעה שולית. מפליא כי עד היום, לאחר ניסיון של דור שלם, לא קם פוליטיקאי (מהימין או מהשמאל) או אקדמאי בכיר, שציין בהערכה את מה שאירע עד כה, והציע כיצד להפיק לקחים מהצלחה זו של דו-קיום, וליישמם במגזרים אחרים בחברה הישראלית.

האם לא הגיע הזמן כי אנו, קוראי "על צד שמאל", נחליט כי אין זה מספיק לקרוא על מחדלי מדיניות השלטון כלפי האוכלוסיה הערבית, אלא נפיק לקחים מהצלחת הבועה הרפואית, וניזום דרכים ליישמו בקרב שאר החברה הישראלית?