כמשורר "ותיק", שפרסם עד-כה תשעה ספרי שירה "לירית-רצינית", שהאחרון שבהם "אסיף היובל" (ספריית פועלים, 2008) מסכם את כתיבתי השירית במרוצת יובל השנים - אני מציע לעיונכם דווקא מין "פזמון אהבה נטו", אשר דומני שהוא מתאים ל"חג האהבה" היהודי, הנחוג בט"ו באב, כאשר הותר ביום זה לשרידי הבחורים משבט בנימין, שלאחר מלחמת האחים הקשה (שבאה בעקבות המעשה הנורא שנעשה בפילגש בגבעה) - לחטוף להם נשים מבנות שילה, שיצאו לחולל בכרמים לבושות בלבן. מאז הפך ט"ו באב לחג האהבה של הנוער בזמן הבית השני, והוא חודש בימינו בארץ ישראל (בחגיגות-המחולות בקיבוץ דליה ויותר מאוחר בכרמיאל).
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
