ניתוח המצב בעזה, שמביא ידלין בגיליון 1078 של "מבט על" הוא שילוב של המובן מאליו עם שימוש בנאלי במונחים מקובלים בברנז'ה, שאין בהם בשורה. נקודת המוצא הסמויה (מעט) של ידלין, היא פתרון שתי המדינות, או אבו-מאזן במרכז. פתרון זה אינו מתאים לישראל ואינו מתאים לחמאס ולכן איננו רלוונטי למצב הקיים. החמאס אינו מורתע מישראל בעקבות תוצאות "צוק איתן" והמבצעים שקדמו לו. אם נוצרה הרתעה מוגבלת וזמנית, היא פגה מזמן, בעקבות ההתנהלות הרופסת מול טרור העפיפונים והבלונים, ומול התגובות העוצמתיות יותר שהפעיל חמאס נגד ניסיונות ישראל לטפל בטרור החדש. אין הרתעה במונחים של חמאס, מפני שקיום הארגון מושתת על פעילות צבאית בעצימות משתנה נגד ישראל. זאת הוא מקיים ברציפות באמצעים שונים, וכאשר נסגרת בפניו דלת, הוא שב ומגיח מבעד לחלון.
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
