הביטחון האזרחי של תושבי מדינת ישראל הולך ומתדרדר. רף האלימות עולה, למרות מאמצי המשטרה להורידו באמצעות גרפים שוקעים במצגות מושקעות. בתים נפרצים, אזרחים נדקרים, מכות אכזריות של אזרחים שלווים הפכו לדבר יום ביומו. מכוניות נגנבות במספרים מדהימים, אופניים מסולקים, בנייה פראית לא מורשית מתפרצת בכל אתר ואתר, תוצרת חקלאית נגנבת בראש חוצות, בתי עסק נפרצים ונבזזים במספרים עולים. האזרח שומר החוק כבר אינו בטוח בצאתו ובבואו, בביתו ובחוצו.
באם
בנימין נתניהו מקווה לתקופת כהונה ראשונה יציבה ולא מופרעת, שלא להזכיר תקופת כהונה שנייה, הרי כפי שמשקיע מרצו בנושא האירני ובנושאי הכלכלה, עליו ועל ממשלתו להשקיע לא פחות ואולי יותר בנושא הביטחון האישי האזרחי של תושבי המדינה. חשוב להבין כי בשנים הקרובות יתפוס בדעת הציבור נושא הביטחון האישי והאזרחי מקום שאינו נופל ואף עולה על הנושאים המדיניים-ביטחוניים.
נכון, המצב השורר כיום אינו באשמתו או באשמת ממשלתו, אך אין בכך נחמה. מר בנימין נתניהו קיבל אדמה חרוכה מממשלות קודמות ובעיקר ממשלות אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט. ממשלות אלו ראו בפתרון הבעיה הפלשתינית את חזות הכל ולא העלו על דעתן כי ביטחון הפנים, בטחונם האזרחי של הפרטים בציבור חשוב לאין ערוך מפחון זה או אחר בשטחי יהודה ושומרון לביטחון ישראל. מבחנו של נתניהו יהיה בכך אם ישכיל ויצליח להפריח ציץ ופרח בשממת הביטחון האזרחי במדינת ישראל.
שוב נכון, הדבר אינו הוגן, אין זאת הוגן כי נשליך כל צרותינו על שאינו אחראי לכך, אך לאיש לא איכפת. הציבור שופט את הממשלה הנהנית ממנעמי השלטון בכך שתתקן הקלקולים אפילו ואינה אחראית להם. התיקונים האזרחיים והקיומים המתחייבים הם האיזון והזכאות הנאותה למנעמי השלטון. ממשלה נמדדת בסידרי העדיפויות הלאומיים הנכונים אותה היא מציבה לנגד עיניה. דומה ונושא הביטחון האזרחי קיבל בעבר ספסל אחורי בסידרי עדיפויותינו בעוד שאמור היה לקבל מושב קדמי ראשי.
האזרחים אינם חשים בטוחים ומוגנים לא ברחוב ולא בבתיהם. אחראית לכך משטרה אשר אומנם היא חסרת משאבים חיוניים, אך אשר גם משאביה הדלים מופנים בעיקרם לאנשי הפיקוד, המנהלה והמשרדים ולא לשוטרי השטח. עבודת משטרה אינה יכולה להיעשות בשלט רחוק. ללא שוטרים המפטרלים ברחוב וזמינים בזמן סביר לקריאות מצוקה של אזרחים, ללא שוטרים אשר עצם נוכחותם המרתיעה היום-יומית והליל-לילית במקומות מוגדרים כמו גם אקראיים, הרי אין סיכוי לעכברי המשטרה הגחים מחורי משרדיהם, כך נדמה, רק על-מנת להופיע בטקסים וארועים מיוחדים או בזירות רצח מתוקשרות, לענות על צורכי הביטחון האזרחי של הציבור.
השיפור הרדיקלי החיוני בעבור כולנו בעבודת המשטרה חייב להתבטא בסיכום פעילות ומאמץ מתוזמר של משרדי ממשלה שונים, כגון משרדי ראש הממשלה, המשפטים, האוצר, הרווחה וכמובן המשרד לביטחון פנים. אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, זהו בדיוק תפקידך מעצם הגדרתו.
כבכל ארגון גדול ורב זרועות הרי על מרכז ומתאם הפעילות, ראש הממשלה במקרה זה, מוטלת החובה לקשור את כל הקצוות, להקיץ נידמים, לעודד נרפים, לדחוף עצלים ולהביא המשימה לידי השלמה. ידמה העומד בראשינו עצמו לשוטר תנועה אדיר סמכויות המנתב את תנועות וסדרי העדיפות השלטונים לכיוונים הרצויים.
דומה וצוואר הבקבוק המשמעותי ביותר הינו משרד המשפטים על שופטיו, אשר פסיקותיהם מיישמות הלכה ולמעשה את עקרון הדלת המסתובבת בעבור הפושעים הנעצרים, נשפטים ומיד ממשיכים, צוהלים וטובי לב, לפשוע ברחובות שוב באין מפריע, למגינת כיס, גוף ולב האזרחים.
הפסיקות כה אנמיות, ההענות של שופטים חלושי דעת, רצון ונחישות לטיעונים הנכלוליים של עורכי הדין כה גורפת ומופרכת, עד כי מתקבל הרושם שעורכי הדין הם המנהלים את אולמות המשפטים וסדרי הדין ולא השופטים. והתוצאות בהתאם, הפושעים חוגגים, בבחינת "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו".
ישראל נמצאת במערכה אזרחית פנימית לא פחות מהמערכה הקיומית מדינית-צבאית. ובמלחמה כמו במלחמה - לעיתים יש צורך בסיכולים ממוקדים ובאמצעים שאינם שגרתיים, גם אם זכויות הפרט המקודשות באורח חסר מידתיות בולטת, נפגעות במעט.
ובכלל, ישנה אי הבנה בסיסית בינינו באשר לנושא זכויות הפרט. אשם בכך בית המשפט העליון וזרועו הנלעגת בג"צ (כן, שוב הם) אשר הפרו ברגל שיפוטית גסה ואטומה את האיזון המתחייב בין זכויות הפרט לזכויות הכלל. מרוב "דאגה" לזכויות הפרט של הפושעים "שכחו" הם את זכויות הפרט של הנפגעים מהם, הוא כלל הציבור שומר החוק.
ברגל מחציפה ומתנשאת, בשם זכויות פרט תלושות מציאות, אוניברסליות נלעגות, הקיימות אך במוחם הקודח מנותק המציאות, מונעים "העליונים" מכלל ציבור הפרטים את הביטחון האזרחי לו הינו ראוי. הם שיצרו את הפרדוקס כאשר בדאגתם לזכויות הפרט הוירטואלי פגעו בזכויות הפרט הממשי המהווה חלק מקיבוץ האזרחים. כישוריהם כנראה לא עמדו להם להבין כי העדפת הפרט הוירטואלי תיפגע אנושות באיזון העדין של זכויות הציבור ומכאן באותן זכויות הפרטים המרכיבים את הציבור אודותם הינם לכאורה כה חרדים.
שפיטה כה מוגבלת ומצמצמת מעידה על אופקים צרים ורדודים של שופטי העליון אשר כישוריהם אינם עומדים להם להקיף את כלל השלכות שפיטתם.
ניתוקם, עקב ישיבתם "העליונה" ב"מגדל השן" הנלעג שלהם, הינו כה רב עד כי דומה ואינם כלל מודעים לנזק העצום לציבור אותו הינם גורמים. דרוש גוף, כוח חיצוני, הכנסת קרוב לוודאי, כי יחזירם לקרקע המציאות, לטובת כולנו. באם לא יחזרו לעשתונותיהם, הרי שיש לבצע שינוי רדיקלי בהרכבם, במבנם ובהתנהלותם. הצעדים הננקטים כיום בכיוון הינם חשובים וחיובים אך בהחלט אינם מספיקים ומספקים, עוד רבה ועצומה המלאכה.
משכורותיהם השמנות יחסית של אנשי הפיקוד והמנהלה במשטרה לעומת משכורותיהם המגוחכות של שוטרי השטח הם הגורמות לרתיעה של אנשים טובים מלהצטרף למשטרה בעודן המניעות את אלו שכבר הצטרפו לשלוח ידם במעל, לשתף פעולה עם הפושעים, "להשלים משכורות" דרך מסירת מידע מקדים לפושעים וראשי כנופיות וחבורות פשע. איו מנוס מהוספת תקציבים משמעותים לכוח המשטרה אך יש להתנות זאת בראש וראשונה בכך שיופנו לאנשי וקציני השטח ולא לעכברי המשרדים.
התגייסותם של אותם אנשים טובים למשטרה תגרום כי בבוא היום יחליפו הם נפלים רבים בה הקיימים כיום בפיקוד הגבוה ואשר הגיעו לתפקידם כברירת מחדל ל"דרג חוסר כישרונם" עוד ברמות נמוכות יותר בעבר.
דומה ומשטרת ישראל עוסקת השכם והערב בהנפקת דוחות מתקתקים, נוטפי "הישגים" המוכיחים לנו השכם והערב עד כמה מוצלחת היא משטרת ישראל, עד כמה מדבירת פשע היא, עד כמה עקומות הפשיעה הולכות ויורדות.
האמת העירומה היא כי שככל שהמשטרה משפיעה עלינו דוחות מלאי "תקווה" מופרכים אלו, כן מתדרדרת תחושת הביטחון של הפרטים בציבור. יעיד על חלק מחוסר הכישרון המובנה של פיקוד המשטרה הוא חוסר הבנתם כי לגבי תפקודם, "יהללך זר ולא פיך". איננו מאמינים להם יותר משום שהעובדות בשטח, התקפות לגבי כל אזרח ואזרח, מוכיחות ההפך מכך.
על המשטרה להילחם מלחמת חורמה במכת ההדלפות הבלתי מוסמכות למדיה משום שבחשבון אחרון, ההדלפות פוגעות במשטרה ועבודתה ומכאן פוגעות בביטחון האזרחי של כולנו. על המשטרה לחדול לחיות לפי הנאמר אודותיה בתקשורת ולהתחיל להתרכז ביצירת הביטחון האזרחי. ככל שמתאמצת המשטרה להאדיר שמה על חשבון עשייה בשטח, כן מתדרדר ביטחוננו והפושעים צוחקים כל הדרך לווילות המפוארות ולחשבונות הבנק השמנים שלהם, על חשבוננו כמובן.
'זכות הציבור לדעת' חייבת להישמר, אך זכות זו אין פרושה זכות הציבור להיות מוטעה ומסוחרר על-ידי עיתונות ומשטרה שרלטנים. המגמה כי כל שוטר הופך לכוכב תקשורת בעיני עצמו והמדיה, הינה הרסנית לכולנו ומנתבת המשטרה למאמצים עקרים בכיוונים מופרכים, ראוותנים אשר עולים לנו בדמים מרובים ובביטחוננו האישי בסופו של חשבון.
רק אנשים מוכשרים אשר יאיישו את שורות המשטרה מסוגלים להבין לאשורו כי עבודת שטח אפורה וסיזיפית, בהשקט ובצנעה, היא שתביא למשטרה בסופו של יום כבוד ויקר, ולנו האזרחים את הביטחון לו אנו ראויים. רק פיקוד משטרתי הולם ישכיל להבין כי תחושת הביטחון של האזרחים - היא בלבד המדד להצלחות המשטרה..
אנו דורשים מהמשטרה במתכונתה דהיום את הבלתי אפשרי למצער. גם אם תתייעל ותשנה דרכיה לא יועיל הדבר להשלטת ביטחון אזרחי בינינו. אפשר גם כי ההכרה שדבר לא יועיל היא שמביאה לרפיסות ואזלת יד של השוטרים. אחר הכל, הם בני אדם כמו כולנו. חוסר התוחלת המתמשכת לאורך שנים היה מביא את רובנו ככולנו לאותה אזלת יד.
באם מתכוונים אנו להמשיך ולהטיל על המשטרה הן מטלות ביטחון מפני טרור הן מטלות ביטחון אזרחי נוגד פלילים, שניהם גם יחד, חייבים אנו להוסיף לפחות מחצית נוספת (הערכה גסה בלבד), על מצבת כח האדם הקיימת בה בתנאי, כאמור, כי זה יופנה לתגבור שוטרי וקצונת השטח ולא למשרדים והנהלה. השמיכה המשטרתית בפשטות קצרה מדי כיום וכל משיכה לכל כיוון חושפת צד אחר של הביטחון האזרחי לגנבים והפושעים ואלו לעולם אינם שוקטים על השמרים.
אין לדעת באם שינוי השיטה ממשטרה כלל ארצית למשטרות עירוניות הוא שיביא הגאולה. סביר להניח כי לא. באשר גם שינוי השיטה לא ישנה את החסמים הקיימים כיום אשר תוארו לעיל ואלו יהוו את המחסום לפעולה משטרתית תקינה בכל מצב ארגוני שהוא.
נראה כי שילוב כל הגורמים, דהיינו שינוי השיטה לעבר משטרות עירוניות תוך הוספת תקציבי משכורות משמעותית ובעיקר כח אדם בשטח, תוך שינוי רדיקלי בהתנהלות מערכת המשפט והתביעה הכללית (כולל הפרדה חיונית בין תפקידי התובע הכללי והיועץ המשפטי לממשלה), הם שיביאו לשינו המיוחל, ההכרחי. האמור לעיל עומד לעלות בנתח תקציבי רציני אך זה קיים בעודפים נסתרים במערכת הביטחון ויש עוד רבות לפעול להידוק החגורה בכיוון זה.
ההגיון הצרוף מורה כי ראשית לתהליך, יש לשנות את חסמי מערכת המשפט והתקציבים במסגרת השיטה הקיימת ולאחר הצלחה בכיוונים אלו, באם עדיין קיים צורך נוסף, ניתן לשקול, אם וכאשר, שינוי מבני רדיקלי במהותו כגון משטרות עירוניות.
בכל שינוי ארגוני חייב היזם-האירגוני (השר הממונה), לשמור על רגל יציבה על הקרקע בעוד הרגל השניה עוברת רוויזיה. שינוי מבני תוך יישום שינוי אדמיניסטרטיבי בעת ובעונה אחת, כמוהו כהרמת שתי הרגלים מהקרקע, וההתרסקות בהתאם.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
