מעגל ההפגנות וההלוויות נמשך

נראה שמשהו החל לזוז בוושינגטון, ואובמה כבר אינו מחכה להקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות ובירושלים, כי הבין שרק בסיסמאות יש קשר בין מה שקורה כאן לבין מה שקורה בזירה האירנית. בימים אלה פורסת וושינגטון סוללות טילי פטריוט בכל מדינות המפרץ הפרסי – כווית, קטר, בחריין, איחוד האמירויות ועומאן – וסעודיה ממילא מצוידת במערכות הגנה אמריקניות מתקדמות. בכך מכסה ארה"ב את כל מדינות המפרץ במעין שכבת מגן כנגד תוקפנות אירנית צפויה שתגיע מהאוויר, באמצעות מטוסים או טילים. מערכת הגנה זו אינה הרמטית, אבל היא מבטאת בדיוק את מה שמדינות אלה רוצות: מחויבות אמריקנית לביטחונן, לשלמותן ולעצמאותן.

באמצעות פריסת מערכת ההגנה מבקשת וושינגטון להשיג מספר יעדים: הרתעת אירן מפני מעשי תוקפנות נגד מדינות המפרץ ומפני איומים עליהן שמטרתם להעבירן למחנה האירני; ב. הרתעת אירן מפני הבערת סכסוכים פנימיים במדינות המפרץ – בחריין, כווית וקטר – תוך שימוש במיעוטים השיעיים והאירניים החיים בהן; הרגעת האווירה בקרב המשפחות השולטות במדינות המפרץ, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית; הרגעת ישראל, כדי שזו לא תנקוט צעד תוקפני חד-צדדי נגד אירן; הרגעת החששות בקרב צרכני הנפט באשר להמשך זרימתו מהמפרץ, בעיקר לאירופה ולצפון אמריקה השרויות בחורף קר (שורות אלו נכתבות בטורונטו, כשבחוץ מינוס 5 מעלות); השבת האמינות הביטחונית לארה"ב, והחזרת התחושה שהיא תעמוד לצד ידידותיה כנגד תוקפנות אירנית. תחושה זו התעמעמה במהלך השנה האחרונה, עקב היד הרכה שנקט אובמה כלפי המשטרים באירן ובקוריאה הצפונית, ועקב הכישלון האמריקני להשיג תמיכה בינלאומית בסנקציות קשות נגד אירן.

דובריה של אירן יוצאים מגדרם בימים האחרונים כדי להרגיע את מדינות המפרץ וכדי להציג דווקא את ארה"ב כמעוררת מתיחות, בהזרימה מערכות נשק מיותרות לאזור. דוברי אירן שוכחים כמובן את מערכת ההגנה נגד מטוסים S-300, שרוסיה החליטה לאחרונה לספק להם להגנה על אתרי הגרעין שלהם.

פריסת מערכות ההגנה האמריקניות במפרץ נועדה גם לקדם את החרפת הסנקציות נגד אירן הצפויה החודש. במועצת הביטחון יש כיום הרכב מדינות נוח יותר לקבלת החלטות חריפות נגד אירן, וארה"ב מתכוונת לנצל זאת. מנגד, מחריפים מנהיגי אירן את התבטאויותיהם: המנהיג העליון – עלי ח'אמינאי – מאיים להשמיד את ישראל, ואחרים מגדירים את הסנקציות הבינלאומיות כצעד התקפי שיצדיק תגובה אירנית הולמת. ללא ספק, אירן נוקטת מדיניות של "הליכה על הסף", שמשמעותה הצבת איום קבוע על העולם, למקרה שהמערב יצליח להתארגן ולהעביר במועצת הביטחון החלטות קשות נגדה.

הדוגמה של מה שקרה לסדאם חוסיין עדיין מהלכת אימים על האייתוללות, המשוכנעים כי כל ההחלטות שנתקבלו במועצת הביטחון נגד עירק ב-2003-2002 לא היו אלא עלה תאנה בינלאומי לכסות על המזימה האמריקנית-ישראלית לסילוקו של סדאם, לחלוקת עירק ולהשתלטות על שדות הנפט שלה. הם בטוחים שהחלטות נגדה, שכבר נתקבלו ושעתידות להתקבל במה שהם מכנים "מועצת אי-ביטחון", נועדו גם הן להשיג תמיכה עולמית בכיבוש אירן ובשינוי השלטון בה, כפי שקרה בעירק השכנה. לכן רואים שם בעצם קבלת החלטות אלה מעשה תוקפנות ממשי ואמיתי של תחילת מלחמה.

ההתבטאויות בתקשורת השבוע שיקפו עלייה ניכרת במתח בין אירן ושכנותיה במפרץ, שאותן היא מאשימה – עדיין במשתמע בלבד – בהבאת "השטן הגדול" לאזור ובהסתמכות על כוחו. המתח הגובר עלול להביא לצעדים בלתי צפויים, ואם להסתמך על ניסיון העבר, ייתכן מאוד שהאירנים יאתגרו את היציבות באמצעות תפיסת אזרחים זרים, אפילו אמריקנים, אשר לכאורה "חצו את גבול המים הטריטוריאליים" של אירן. זו דרכו של משטר הרודנות האירני להפנות את תשומת הלב הבינלאומית מבעיה גדולה – הפרויקט הגרעיני ועידוד הטרור, אל בעיה קטנה – שחרור הנתפסים, תוך ניצול הלחץ הפוליטי, ההמולה הציבורית וההיסטריה התקשורתית במדינה שאזרחיה נתפסו. כך קרה לפני כשנתיים, כשאירן תפסה קבוצת חיילים בריטיים ששטו בשט אלערב, הנהר המפריד בין עירק ואירן, והורידה את ממשלת בריטניה על ברכיה.

אפשרות אחרת העומדת בפני אירן היא עידוד מהומה פנימית במדינות המפרץ, וגם את זה כבר ראינו בעבר, כאשר המדינה הקבועה המועמדת לכך היא בחריין, שמרבית אוכלוסייתה שיעית אך השלטון בה סוני. מספר פעמים בשנים האחרונות פרצו במדינה זו פרעות רחוב, תוך תקיפת תחנות משטרה, שריפת מוסדות שלטון ופגיעה בסדר הציבורי. שלטונות בחריין טוענים שהאירועים הללו מתוכננים בטהרן ומבוצעים על-ידי סוכנים אירנים החיים בבחריין, לאחר שקיבלו הוראות מפורשות מהאחראים עליהם לערער את היציבות, כדי להסיט את תשומת הלב העולמית מאירן אל שכנותיה.

מה שמדאיג בנוגע לבחריין הוא, שמדינה זו נמצאת במרחק זריקת אבן מסעודיה וכל גל של אי-יציבות בה מאיים על יציבות הממלכה. די גם בכך כדי לעודד את האירנים לערער את היציבות בה.

חיסול מחמוד אלמבחוח בדובאי היה מעשה בזמנו, ויש לחזק את ידי כל מי שעמד מאחורי הפעולה, גם אם אינו ישראלי. מבחוח היה רוצח קר דם, שהיה האחראי לרציחת שני חיילי צה"ל, אילן סעדון ואבי סספורטס הי"ד, ובשנים האחרונות עמד בראש המערך של רכש הנשק והברחתו מאירן לרצועה. חיסולו הנקי מעורר מיד חשד שידו הארוכה של המוסד הייתה מעורבת בכך, אך ישראל הרשמית – כדרכה – אינה מגיבה להאשמות חמאס, שרוצחי האיש היו שליחיה של ישראל.

קריאות הנקם מקיפות את דוברי חמאס, ברומזם שבאפשרותם לנהל נגד ישראל מלחמת חורמה בחזית שטרם פנו אליה – פיגועי חו"ל. ישראלים נמצאים כמעט בכל מקום בעולם, וחטיפתם אינה עניין קשה, בעיקר אם הם צעירים המטיילים בשבילים נידחים במדינות אמריקה הדרומית, אפריקה ואסיה. ברבות מן המדינות הללו מתגוררות אוכלוסיות מוסלמיות, ותיקות ומהגרות, היכולות להיות בסיס לוגיסטי ולהעניק מחסה ומסתור לאנשי חמאס.

במקביל מנסה חמאס לחזור אל נשק הפיגועים, והשבוע היו אלה חביות הנפץ ומטעני החבלה שהתגלו בחופי ישראל, לאחר ששוחררו מסירות "דיג" במימי רצועת עזה. חבית נפץ כזו המתפוצצת מפגיעת אונייה בה, עלולה להביא לטביעתה, יהיה גודלו של כלי השיט אשר יהיה. פיצוץ "מוצלח" אחד כזה יגרום לכיסוי תקשורתי אדיר, בעיקר עקב החדשנות שבו, וכך יזכה חמאס לחידוש ההתעניינות הבינלאומית בו, לאחר שזו שככה במידה רבה בשבועות האחרונים.

ממשלת חמאס חשה, שעליה להוציא את עצמה מהצל שאליו נכנסה בשבועות האחרונים. אירועי תימן, ההתפתחויות מול אירן, מלאת שנה להיכנסו של אובמה לבית הלבן ואירועים נוספים הפנו את תשומת הלב התקשורתית מרצועת עזה, שעדיין – זה יותר משנה – לא הוחל בה תהליך השיקום. בחורף הקשה הזה חיות שם משפחות רבות ללא קורת גג, לאחר שבתים נהרסו רבים במבצע "עופרת יצוקה".

עבודה בעזה – אין, וכך גם שירותי רפואה. אזרחי עזה מאשימים את ממשלת חמאס במצב העלוב שבו הם חיים, וזו חשה שאם לא תעשה משהו דרסטי היא עלולה לאבד את התמיכה הציבורית. מכאן הלחץ שלה לשגר פיגועים לישראל, והדרך שבה נקטה לשם כך – שיגור בים – מבטאת את חוסר יכולתה לצאת מהפינה שאליה נכנסה.

אם שיטת פיגועים זו תיכשל, וסביר שזה יהיה גורלה, עלול חמאס לחזור לשיטת הקסאמים הבדוקה והידועה, ולו כדי לאתגר את מערכות ההגנה של צה"ל ובראשן את "כיפת ברזל" שטרם עמדה בניסיון מבצעי. השיטה שינקטו משגרי הרקטות תהיה ככל הנראה שיגור מספר רב של טילים באותו זמן בדיוק, כדי לבלבל את המערכת ולהעסיק את כל המטרות.

ובאשר לראש הפת"ח ויו"ר הרשות הפלשתינית, הוא שוב אומר שהוא מוכן לחזור למו"מ עם ישראל, אבל רק תמורת התחייבות ישראלית לסגת עד לקו הירוק. מוזר איך אבו-מאזן מנסה לקבוע את תוצאת המו"מ כתנאי לתחילתו – אם זהו התנאי לשם מה צריך מו"מ? די אם ישראל תסכים, ובכך יסתיים המו"מ בהגשמת שאיפותיו של אבו-מאזן. האם הוא מייצג את רצועת עזה? ואם כן – האם יש לו תעודת אחריות לכך שהסכם בינו לבין ישראל יוחל באופן מלא גם על עזה? והאם יכול אבו- מאזן להבטיח שמדינה פלשתינית שתקום ביהודה ושומרון לא תהפוך מתישהו למדינת חמאס?

גם ישראלים רבים וטובים מתבקשים לנסות להשיב על שאלות אלה, אם יש עליהן בכלל תשובה. המסקנה היחידה היא שיש רק פתרון אחד לבעיה הפלשתינית, שעליו כתבנו בטור זה מספר פעמים: "פתרון שבע המדינות", כלומר מתן עצמאות לכל עיר בגדה – חברון, יריחו, רמאללה, שכם, ג'נין, טול-כרם וקלקיליה – תוך שישראל שומרת לעצמה את המרחב הכפרי, כדי שגבעותיו לא יהפכו ליעדים מבוצרים.

לאחר שהתברר בשוויץ באמצעות משאל עם, כי מרבית האזרחים מתנגדים לבניית צריחי מסגדים, נמצא בבלגיה הפתרון: מסגד ללא צריח. חידוש? בכלל לא, שכן האיסלאם אינו מחייב בניית צריח. זה יפה ונחמד אבל לא חובה. ואכן, השבוע נחנך בבלגיה מסגד חדש, שנבנה על בסיס כנסייה ביישוב אשר מרבית תושביו הנוצרים עזבו ועתה יש בו רוב מוסלמי. המוסלמים רכשו את הכנסייה מהוועד שניהל אותה והפכו אותה למסגד. אבל כדי שלא לעורר מדנים עם האוכלוסיה, הם שמרו על אופי הבניין ונמנעו מלבנות צריח.

במצרים מתנוססים צריחים רק על כשליש מהמסגדים – שני שלישים נראים כמו בתים רגילים, וזהו המצב גם במדינות איסלאמיות אחרות.

האירופים יניחו כנראה למוסלמים לבנות מסגדים ללא צריחים, כי אלה אינם בולטים לעין. זהו המצב בשוויץ לאחר משאל העם – אין הגבלה אמיתית על הגירת מוסלמים לאירופה, אין נקיטת צעדים ממשיים לשמירת אופיה של האוכלוסיה האירופית, אין טיפול בבעיה האמיתית אלא בבעיית הצריחים, כאילו שהאיסור על בנייתם יצמיח למוסלמים כנפיים, והם ישובו לארצותיהם.

וכך, המוסלמים יבנו עוד ועוד מסגדים, ימשיכו בהגירה הבלתי חוקית, יחזקו את אחיזתם באירופה, בכלכלתה ובמערכותיה הפוליטיות ויהפכו את אירופה ליבשת מוסלמית, ללא צריחים. חבל שאין פעמונים בצריחי המסגדים שכבר עומדים באירופה, שיעירו אותה מהאשליה.