בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
פרקי חיים: קבורתה של אימא
|
אמי, הדסה לוין לבית הירשוביץ, שחסכה לחם מפיה כדי להשביעני, הייתה ידענית, חדת-עין ומוכשרת ● זיכרונות מלחמה של ילד בן 5
היה זה יום שמים בשנת 1945 במינכן אשר בגרמניה. אימא שכבה דואבת וגוססת על ערש-דווי במיטתה בבית החולים לחולי-ריאה, שהוסב להיות בית-חולים יהודי. אימא הייתה אז בתחילת שנות השלושים לחייה וכבר הייתה רבת-מעש. היא הייתה בוגרת הסמינר למורים "יבנה" בליטא, ובוגרת המחלקה לשפות שמיות באוניברסיטת העיר קובנא, אז בירת ליטא העצמאית. מורה ומחנכת חרדית, אשר סיפוריה ושיריה, שמהם שרד בידי רק שיר אחד, שפורסם בעיתון העברי "הניצוץ", פורסמו בעיתונים ובאסופות עבריים. אימא כתבה בשפה עברית עשירה, כמעט תנ"כית, ולאחר שנות דור עלה בידי לערוך ולהוציא לאור את ספרה "בת עמי", כשם העט לו נזקקה, בהוצאה חרדית בבני-ברק. אמי הייתה בתו של הרב יוסף לייב הירשוביץ, אשר כתב כמה ספרים בנושאי לימוד הגמרא, המוסר והדת. היא חוותה את כל מאורעות השואה. משפחתה נרצחה, לעתים-לנגד עיניה, היא ראתה ברציחתן של קהילות שלמות, על טפן וזקניהן חכמי-התורה, אך היא נותרה איתנה באמונתה באלוקיה ללא פקפוק או תהייה. אימא, ילידת קובנא, ביקרה בפלסטינה-א"י בשנת 1938, עלתה לירושלים והתפעלה עמוקות מהאוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. חזרה לליטא, נישאה לאבי, הרב אליעזר לוין, בנו של ר' מרדכי לוין שהיה מנהל הבנק היהודי בעיר טלז'. הורי חיו בקובנא, בה גם נולדתי. אימא חזרה להוראה בבית הספר העברי וסבלה מהתנכלויות השלטון הסובייטי, כאשר ליטא נכבשה על-ידי הצבא האדום ב-1940, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב הידוע לשמצה. היא סירבה ללמד בשבת וכאשר איימו בפיטוריה, ולאור בקשת המנהל והורי התלמידים, ניאותה ללמד גם בשבת, כדרישת השלטונות, כל עוד ניתן להרביץ תורה בצאן קדושים, ובלבד שלא תכתוב על הלוח, ובנקודה זו נכנע לה המפקח-מטעם. אבי לִוָה אחד מאחיו שחלה אל רופא מומחה באסטוניה. שניהם נפלו בידי הגרמנים שפלשו אז לרוסיה ובנותיה, ומאז אבדו... אימא עברה עימי, תינוק בן שנתיים, לבית סבי בטלז', כבקשת אבי ערב נסיעתו, ושם השיגתנו המלחמה. אמי עברה את אימת המלחמה במנזרים, בהם הִרְשׁוּהַ לעתים ללמד עברית ולטינית את פרחי הכמורה ובתמורה - הרשוה לאכול ולישון שם מבלי להסגירה, סיפור מופלא כשלעצמו, ובגטאות, בכפרים וביערות. פרשת נדודיה, סבלותיה, המראות והמוראות שראתה, כתובה בספרה "בת עמי", והרבה על אודותיה נכתב בספר "יסור יסרני", של תלמידה, הרב יצחק אלחנן גיברלטר. שני הספרים הודפסו, בלי-קשר אחר ביניהם, בבני-ברק. אמי יצאה מיערותיהַ הקפואים של ליטא, ומהמחפורות הַטְחוּבוֹת בהם הסתתרה, כאשר היא כבר חולה במגוון מחלות, שהקטלנית בהן הייתה השחפת. היא הצליחה, בעזרת קצין יהודי בצבא האדום, להוציאני מידי הליטאים, אשר לידיהם מסרה אותי, אחר שנוכחה שֶׁיָחָד עִמִי סוף שנינו לאבדון, ואשר סירבו להשיבני לידה בתום המלחמה. היא החלה במסענו, דרך פולין, צ'כיה וגרמניה, בדרכה לארץ-ישראל, אך במינכן כשלה סופית ואושפזה. על ערש דווי השלימה אמי את כתיבת ספרה על קורותיה וקורות יהדות-ליטא בשואה. ספר שהחלה את כתיבתו עוד בגטו, על נייר מודעות שהפיצו הגרמנים ושרד ברובו בנדודיה, באופן מופלא, בידיה. אך לא זאת רציתי לספר. הארכתי מעט כדי להביא את הרקע לסיפור שאותו אכן חפצתי לספר.
|
אישה דגולה בעלת חוכמה שנתבזבזה
|
|
הייתי אז כבן חמש, קתולי קטן ודתי מאוד. כמובן שלא היה לי שמץ מושג במיתולוגיה, אך ידעתי יפה להצטלב, לשאת שתי כפותיי בתפילה, לכרוע בפני הצלוב ולפחוד מהיהודים צולבי-ישוע. אמי ביקשה אותי מידי ה"דווטקות", מעין נזירות, שבידן הופקדתי. משאלו סירבו - ניסתה לקחתני בכוח, בעזרת שני לוחמים יהודים מהצבא האדום, אלא שכל אנשי הכפר נקהלו עליהם והדבר לא צלח. אז השמיעו באוזניי סיפורי-אימים על היהודים, החל מזה שלכולם זנבות, שהם רוחצים ראשי-ילדים בשמן-רותח ועוד ועוד. כמובן שפחדתי אז מאוד ליפול בידי היהודים, ומשנחטפתי מידי הליטאים הייתי מפוחד מאוד ועוין כלפי אמי, אשר גם כך התקשתה לגדלני במחלתה ובחוסר-כל. כעבור תקופה לא ארוכה, נמסרתי לטיפולה של אישה טובה וקשוחה, עת אושפזה אמי בבית-החולים. באחד הימים נטלני קרוב משפחה רחוק, ישראל קפלן, סופר אידי, מורה והיסטוריון של השואה, אשר גם היה ממוריה של אמי בסמינר היהודי למורים, לבקר את אימא בבית-החולים. עודני זוכר את פניה המשופים. עורה היה מתוח על פניה וכמעט שקוף. היא התייסרה במכאוביה. חפצתי לגעת בה אך מיד הזהירוני שכל נגיעה מכאיבה לה. התבוננתי באלם באישה הזו, שרחשתי כלפיה אז רגשות אמביוולנטיים: מצד אחד זו אמי, שניסתה לדאוג לי וחסכה לחם מפיה כדי להשביעני, ומצד שני - טרם סלחתי לה על שהוציאה אותי מידי הליטאים שאצלם גדלתי. עודני זוכר שניצבתי מול מיטתה, כבר בגילי אז ראיתי מתים רכים ומושג המוות לא היה זר לי. חשבתי שאולי אוכל להועיל לה. פרשתי לאחת הפינות, כרעתי על ברכי, כשכפות ידיי צמודות בתפילה, וביקשתי מישוע שיציל את אמי ממוות. בכדי להיות בטוח - התפללתי גם אל משה, שיעתור בפני אלוהיו שישלח ישועה ומזור. שניהם לא עזרו. כנראה שכבר אז ניבטו בי אי-אלו פקפוקים בדת, למרות שברבות הימים, במוסד הילדים הדתי של עליית הנוער, ובבית-הספר "לדוגמא" בו למדתי בירושלים, ושנתי היחידה בישיבת בני-עקיבא בכפר-הרוא"ה, אליה נשלחתי שלא מרצוני, נעשיתי ילד יהודי דתי. בקיבוצים יבנה ושלוחות בהם עברו נעוריי, הדת הטריחה והטרידה אותי פחות. אשוב לסיפורי. מאוחר יותר אימא נפטרה ונקברה בבית הקברות היהודי במינכן. עודני זוכר כי במהלך הקבורה תהיתי וגם חרה לי על הבזבוז הזה: הנה קוברים אישה כה חכמה, שידעה את כל השפות המדוברות סביבה, והשיבה לי בטוב-טעם ושכל על כל שאלה ששאלתי; אישה שכל מכריה, לרבות הרבנים המזוקנים והחכמים שעימם חלקה דירה טרם אשפוזה, כה כיבדוה. עימה נקברת כל חוכמתה. חשבתי אז: "מדוע לא שואבים, אולי בעזרת מזרק, את כל החוכמה והידע שאצרה ומשמרים אותם?". לימים, משבגרתי ושבתי וקראתי את כל כתב-היד של ספרה, כתב-יד שהנחתי מידי בזמנו, משהגעתי לפרק בו תיארה את לידת אחי בגטו. אימא נכנסה למחנה גירולי, ולאחר מכן לגטו טלז' משהוקם, כאלמנה הרה. בספרה כתבה כי חייו משכו כחיי כל ילד יהודי שנולד בריא בגטו: שבועיים ימים... רק כששבתי, אחרי שנים, לקרוא את ספרה, למדתי עד כמה חכמה, ידענית, חדת-עין ומוכשרת הייתה אימא. אז שבתי וזכרתי את תפילותיי שלא נענו ואת תחושת הבזבוז המשווע, כן, דווקא תחושה זו, שחשתי בעת קבורתה. זיכרונות של ילד יהודי בן חמש...
|
|
תאריך:
|
15/02/2010
|
|
|
עודכן:
|
15/02/2010
|
|
יוסף אליעז
|
פרקי חיים: קבורתה של אימא
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
ט.ג.מ.
|
15/02/10 19:13
|
|
במחוזותינו הלכה והשתלטה תכונה אפרורית, מעומעמת-מעמעמת ורב-ערכית כלשהי: מין שמיכה שאפשר להשתמש בה מעת לעת כדי להתכסות, לכסות, להתחמק, להתנצל, להביע חרטה – אמיתית או מזויפת, ועוד. היא נחשפת אצלנו בראש חוצות דווקא אצל מי שהיו אמורים להתבייש בחשיפתם כבעליה.
|
|
|
אין זה סוד כי רוב הציבור בישראל אינו שבע-רצון מהליכי המשפט בארץ.
|
|
|
במדורו היומי של עיתון "הארץ" - "היום לפני" - הובאה לפני מספר ימים פרשיה משנת 1971 בכותרת "קצינים נענשים על פעולות חריגות בעזה". היו אלה מספר חיילי נח"ל אשר דיווחו לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל על חיילים אשר בלא הצדקה לא כבשו את ייצרם והיכו בתושבי מחנות הפליטים שברצועה, בזזו רכוש וזרעו הרס בבתים.
|
|
|
ביום ראשון (14.2.10) טסו ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואשתו שרה, לרוסיה. זה ביקור עבודה חשוב, אולי קריטי, בנסיבות אשר חייבו את טיסתו הבהולה של ראש הממשלה לשיחות עם מנהיגיה של אחת המעצמות הגדולות והמשפיעות בתבל. נתניהו הבהיל עצמו לרוסיה, כדי לחזק בתודעת מנהיגיה את תחושת האיום הגובר ומעצים של מה שמכונה "סוגיית הגרעין האירני".
|
|
|
בהמשך לרשימתי הקודמת בדבר הפגיעה בכבוד בתי המשפט, מוגש בזאת זר צמחי פרא (אטד, ינבוט, שייט, חצב ויבלית) מהאסיף של הימים האחרונים. זר שממחיש את הסיבות לריחוק ולחוסר האמון שחש הציבור אל מול מערכות הצדק שלנו, מהשדה של בתי המשפט שלנו.
|
|
|
|