פרקי חיים: קבורתה של אימא

היה זה יום שמים בשנת 1945 במינכן אשר בגרמניה. אימא שכבה דואבת וגוססת על ערש-דווי במיטתה בבית החולים לחולי-ריאה, שהוסב להיות בית-חולים יהודי.

אימא הייתה אז בתחילת שנות השלושים לחייה וכבר הייתה רבת-מעש.

היא הייתה בוגרת הסמינר למורים "יבנה" בליטא, ובוגרת המחלקה לשפות שמיות באוניברסיטת העיר קובנא, אז בירת ליטא העצמאית. מורה ומחנכת חרדית, אשר סיפוריה ושיריה, שמהם שרד בידי רק שיר אחד, שפורסם בעיתון העברי "הניצוץ", פורסמו בעיתונים ובאסופות עבריים. אימא כתבה בשפה עברית עשירה, כמעט תנ"כית, ולאחר שנות דור עלה בידי לערוך ולהוציא לאור את ספרה "בת עמי", כשם העט לו נזקקה, בהוצאה חרדית בבני-ברק.

אמי הייתה בתו של הרב יוסף לייב הירשוביץ, אשר כתב כמה ספרים בנושאי לימוד הגמרא, המוסר והדת. היא חוותה את כל מאורעות השואה. משפחתה נרצחה, לעתים-לנגד עיניה, היא ראתה ברציחתן של קהילות שלמות, על טפן וזקניהן חכמי-התורה, אך היא נותרה איתנה באמונתה באלוקיה ללא פקפוק או תהייה.

אימא, ילידת קובנא, ביקרה בפלסטינה-א"י בשנת 1938, עלתה לירושלים והתפעלה עמוקות מהאוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. חזרה לליטא, נישאה לאבי, הרב אליעזר לוין, בנו של ר' מרדכי לוין שהיה מנהל הבנק היהודי בעיר טלז'. הורי חיו בקובנא, בה גם נולדתי. אימא חזרה להוראה בבית הספר העברי וסבלה מהתנכלויות השלטון הסובייטי, כאשר ליטא נכבשה על-ידי הצבא האדום ב-1940, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב הידוע לשמצה. היא סירבה ללמד בשבת וכאשר איימו בפיטוריה, ולאור בקשת המנהל והורי התלמידים, ניאותה ללמד גם בשבת, כדרישת השלטונות, כל עוד ניתן להרביץ תורה בצאן קדושים, ובלבד שלא תכתוב על הלוח, ובנקודה זו נכנע לה המפקח-מטעם.

אבי לִוָה אחד מאחיו שחלה אל רופא מומחה באסטוניה. שניהם נפלו בידי הגרמנים שפלשו אז לרוסיה ובנותיה, ומאז אבדו...

אימא עברה עימי, תינוק בן שנתיים, לבית סבי בטלז', כבקשת אבי ערב נסיעתו, ושם השיגתנו המלחמה.

אמי עברה את אימת המלחמה במנזרים, בהם הִרְשׁוּהַ לעתים ללמד עברית ולטינית את פרחי הכמורה ובתמורה - הרשוה לאכול ולישון שם מבלי להסגירה, סיפור מופלא כשלעצמו, ובגטאות, בכפרים וביערות. פרשת נדודיה, סבלותיה, המראות והמוראות שראתה, כתובה בספרה "בת עמי", והרבה על אודותיה נכתב בספר "יסור יסרני", של תלמידה, הרב יצחק אלחנן גיברלטר. שני הספרים הודפסו, בלי-קשר אחר ביניהם, בבני-ברק.

אמי יצאה מיערותיהַ הקפואים של ליטא, ומהמחפורות הַטְחוּבוֹת בהם הסתתרה, כאשר היא כבר חולה במגוון מחלות, שהקטלנית בהן הייתה השחפת. היא הצליחה, בעזרת קצין יהודי בצבא האדום, להוציאני מידי הליטאים, אשר לידיהם מסרה אותי, אחר שנוכחה שֶׁיָחָד עִמִי סוף שנינו לאבדון, ואשר סירבו להשיבני לידה בתום המלחמה.

היא החלה במסענו, דרך פולין, צ'כיה וגרמניה, בדרכה לארץ-ישראל, אך במינכן כשלה סופית ואושפזה.

על ערש דווי השלימה אמי את כתיבת ספרה על קורותיה וקורות יהדות-ליטא בשואה. ספר שהחלה את כתיבתו עוד בגטו, על נייר מודעות שהפיצו הגרמנים ושרד ברובו בנדודיה, באופן מופלא, בידיה.

אך לא זאת רציתי לספר. הארכתי מעט כדי להביא את הרקע לסיפור שאותו אכן חפצתי לספר.