יהדות המדינה והיפוך המושגים

בניסיונו לבסס את השיח בנושא יהדות המדינה על החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947, הממסד הישראלי מתבסס על הטעיות מרעישות. עם הקמת מדינת ישראל על-פי החלטת החלוקה – שהורתה על הקמת שתי מדינות בפלשתין, האחת ערבית והשנייה יהודית – מימש העם היהודי שהתגבש בארץ את זכות ההגדרה העצמית שלו על חלק גדול יותר ממה שנקבע לו, והותיר מאחוריו את הנכבה של העם הפלשתיני. במקביל, כבר ברור גודלה ואופיה של הקנוניה המשולשת של האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית, ביחד ולחוד, נגד זכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני, ותפקידן ההיסטורי והמתמשך בהכשלת הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית בהתאם להחלטת החלוקה עצמה.

החלטת החלוקה, שממסד הסירוב הישראלי מנסה לנכס אותה לעצמו באופן שרירותי כדי להפיץ את יהדות המדינה, משמעה שהלגיטימיות של מדינת ישראל מותנית במימוש הזכויות הלאומיות של העם הפלשתיני. במילים אחרות, הלגיטימציה של ישראל לא יכולה להיות שלמה אלא אם ימומש החלק השני של החלטת החלוקה, כלומר מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני והקמת מדינה פלשתינית חופשית, עצמאית וריבונית.

יש לשים לב שבהחלטת החלוקה לא מדובר על הקמת "מדינה יהודית" במובן האתני של המילה, כפי שגורס הממסד הישראלי. היא מדברת על הקמת "מדינה יהודית" שבתוכה מיעוט ערבי פלשתיני גדול, המהווה 45% מכלל תושביה, ולצדה מדינה ערבית פלשתינית, עם איחוד כלכלי בין שתי המדינות. מבחינה זו ישראל לא הייתה אז וגם כיום איננה מדינה יהודית בלבד, לא מבחינת ההחלטות הבינלאומיות ולא מבחינת החלטת החלוקה, וגם לא מבחינת המציאות שנוצרה, חרף ניסיונותיה הנמשכים כבר שישים שנה לחסל את הזכויות הלאומית של העם הפלשתיני. גם כיום ישראל היא מדינה שיש בה רוב יהודי ומיעוט לאומי ערבי גדול, הנחוש להישאר במולדתו ולהשתמש בכוחו להשפיע; מיעוט זה נחוש להשיג שוויון אזרחי ולאומי בתוך ישראל. אין מדובר כאן במיעוט לאומי שבא לישראל, אלא במיעוט לאומי שישראל היא שבאה למולדת שלו. כל הגדרה של ישראל שאינה מבטאת מציאות מורכבת זו היא הגדרה חסרה ופגומה.

משמעות הדבר שאין להגדיר את ישראל כמדינה יהודית תוך התעלמות מקיומו של מיעוט לאומי ערבי, בני העם הפלשתיני ותושביה המקוריים של המולדת הזו. הניסיון לכפות את יהדות המדינה בכוח החוק ובאמצעות רדיפה של השב"כ (כפי שאיים ראש השב"כ יובל דיסקין באביב 2007) משיל מעל ישראל את מה שנשאר מהגדרתה כמדינה דמוקרטית, ומעמיק את המשבר של טענת הממסד באשר ל"מדינה יהודית ודמוקרטית".

המשך ההתעסקות של הממסד הישראלי ב"סכנה הדמוגרפית", והניסיון להטיל על המיעוט הלאומי הערבי בישראל (שהוא קורבן של מדיניות אפליה גזענית ודיכוי לאומי) את האחריות להבטחת הרוב היהודי, חושפים 20 אחוז מאזרחי המדינה לסכנת חילופי האוכלוסין עם המתנחלים הכובשים, ולסכנת הטרנספר, ההדרה והסרת הלגיטימציה. אלה הם הסממנים של התמוטטות הדמוקרטיה, המזרזים את ההידרדרות הפאשיסטית שמאיימת על השלום, על שוויון הזכויות ועל זכויות האדם בישראל ובאזור. זו גם ההוכחה שחובת ההתנגדות ליהדות המדינה ול"סכנה הדמוגרפית" לא צריכה להיות מוטלת על המיעוט הלאומי הערבי בישראל בלבד, אלא על כל הדמוקרטים האנטי-פאשיסטים, ערבים כיהודים, וחובתם של כל שוחרי השלום בעולם.

לא במקרה בחר הממסד הישראלי, המצויד בתמיכה האמריקנית, את ועידת אנאפוליס בסוף 2007 כדי להפוך רשמית את המושגים המקובלים ולחלץ הכרה בינלאומית בכך שאופיו של הסכסוך הוא דמוגרפי ופתרונו הוא אתני. זה לא היה מקרי, לא מבחינת המקום ולא מבחינת העיתוי. ישראל הרשמית, שהשיח הדומיננטי בה הוא דמוגרפי וגזעני, מנסה לחפש לגיטימיות והכרה בכך מהמשטר העולמי המונהג על-ידי ארצות הברית – משטר שאינו מבוסס על זכות ההגדרה העצמית של העמים והזכות לחירות, אלא על עקרונות של פיצול העמים, פירוק המולדת והקמת ישויות אתניות, דתיות או עדתיות מעוותות, כמו ביוגוסלביה לשעבר, בעירק, בלבנון, באפגניסטן, בדרפור ובמדינות אחרות במזרח אפריקה. הניסיון של ישראל לתקוע את מקלות הפתרון הדמוגרפי ויהדות המדינה לגלגלי המשא-ומתן עם הפלשתינים דומה לניסיון של פועלי מחצבות להכניס מקלות דימניט אל הסלעים.

ישראל משתמשת בסכנה הדמוגרפית וביהדות המדינה כדחליל שיחסום את הדרך בפני השגת שלום צודק ופתרון צודק לבעיית הפליטים הפלשתינים. סירובה של ישראל להכיר בזכויותיהם של כרבע מיליון אזרחים פלשתינים העקורים במולדתם, או להתיר להם להשתמש באדמותיהם ובכפריהם ההרוסים, מגלה כי האובססיה של ישראל אינה נובעת רק מחשש דמוגרפי: עקורי הפנים הם אזרחי ישראל וחיים בה, והשבת זכויותיהם לא תפר את ההרכב הדמוגרפי שלה. הדבר נובע מסירובה של ישראל להכיר באחריותה לנכבה הפלשתינית ובזכויות הלאומיות של הפלשתינים. ישראל מנצלת את הטענה של הסכנה הדמוגרפית כדי להפחיד את הציבור הישראלי מפני השלום ולהצדיק את סירובה ותוקפנותה.

ההנהגה הישראלית, יחד עם הממשל האמריקני, מנסה ליצור מושג היברידי חדש של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, שיאפשר לה להציע פתרון היברידי חדש שאינו כלול בהחלטות הבינלאומיות ומנותק מהעקרונות של שחרור לאומי, עצמאות וזכויות העמים. במסגרת פתרון היברידי זה מכחישה ההנהגה שגבולות ה-4 ביוני 1967 אינם לבו ומהותו של הסכסוך, אלא הזדמנות לפתרון. הם אינם משקפים את מורכבות הסכסוך, אלא עשויים להיות מוצא אמיתי ממנו.

הממד האידיאולוגי של התנועה הציונית, יחד עם זרועותיה הפוליטיות, הכלכליות והצבאיות, השתלטו על גורלו של העם היהודי בישראל וכפו את הסימטריה בין הציונות ובין העם היהודי. בו בזמן שובה הציונות את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני באמצעות מלחמות, כיבוש, התנחלויות ודיכוי. היום כבר ברור ששחרור זכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני מאגרופה של הציונות הוא גם היסוד לשחרור גורלו של העם היהודי מאגרופה של האידיאולוגיה הציונית. הרי המשמעות האמיתית של אנטי-ציונות אינה רק את המערכה לשחרור העם הפלשתיני מידי הציונות, אלא גם המאבק לשחרר ממנה את בני העם היהודי.