האמריקנים טוענים כי פעולות ישראל בירושלים פוגעות באינטרסים האמריקניים. גם לישראל יש סיבה לטעון כי משחקי הברוגז האמריקניים מקשיחים את עמדתו של אבו-מאזן, ומה שיותר חמור, מעודדים את הקיצוניות של ארגוני הטרור ביהודה ובשומרון וגורמים להתפרעויות. החידלון בנושא הגרעין האירני בוודאי מסכן את ישראל. יש כמובן הבדל, לטוב ולרע, משום שארה"ב היא מעצמה עולמית. לטוב, משום שאיזו מין מעצמה היא זו שהחלטה של פקיד בוועדת התכנון של ירושלים יכולה להעמיד אותה בסכנה ביטחונית. מי שביטחונה יותר שברירי ודורש התחשבות היא ישראל. לרע, משום שאין סימטריה בינינו לבינם. הם יכולים להיעלב ולכעוס עלינו, ואנחנו לא, כפי שראש הממשלה נאלץ לבלוע בשקט את העלבון שספג כאשר הבית הלבן פרסם תמונה שבה נראה אובמה משוחח בטלפון עם נתניהו כשרגליו על השולחן. אפשר אומנם במאמץ דיפלומטי רב לגשר על-פני אינטרסים שבאופן נקודתי נמצאים בעימות, אם יש אינטרס גדול משותף, וזו בעצם השאלה.
הייתי מנסח את השאלה אף יותר בחריפות: האם יש כרגע אי-התאמות או אפילו ניגודי אינטרסים בין ישראל לארה"ב, או שלארה"ב יש אינטרס להיות מסוכסכת עם ישראל? לאור המטרות שאובמה שם לעצמו להתפייס עם האיסלאם, ולאור הכרזות לכאורה מקריות שלו בדבר ארה"ב
כאומה איסלאמית, ברור לי לחלוטין כי כפי שנשיא ארצות הברית הנוכחי רואה זאת, לארה"ב יש אינטרס להסתכסך עם ישראל. לרוע מזלו של אובמה, לישראל יש יותר מדי ידידים בבתי המחוקקים של ארה"ב, ולכן הוא חייב לפעול בצורה משכנעת, שתפיל את האשמה לסכסוך על ישראל. אך בסופו של דבר, לא יועילו לנו שום פשרות או ויתורים. הסכסוך הגדול עם הממשל הזה הוא בלתי נמנע. אלא אם כן יקום בישראל משטר שיפעל רק לטובת האינטרסים של ארה"ב ויעשה כל מה שיורו לו, תוך התעלמות מוחלטת מהאינטרס הישראלי, כולל השלמה עם גרעין אירני וחיסולה בהדרגה של מדינת ישראל. אני מקווה שנהיה מספיק מאוחדים כדי למנוע מצב כזה.
אינני יודע ואינני מוסמך לקבוע מה צריך להיות האינטרס של ארה"ב בענייני המזרח התיכון, האם זה נבון מצידה לזנוח את ידידת האמת היחידה שיש לה כאן לפי שעה, ולעומת זאת לעשות הכל כדי להימנע מעימות עם אירן. אך אני יודע מה האינטרס הישראלי. אני אפילו משער שאני יודע מה צריך להיות האינטרס של כל אזרח בעולם שדוגל בדמוקרטיה ובחירות. אך לי אישית אין אפשרות לשכנע את מקבלי ההחלטות בוושינגטון.
במאמר קודם שלי בנושא, עמדתי על הצורך למצוא אלטרנטיבה לתלות שלנו בארצות הברית. אך אינני משלה את עצמי שאלטרנטיבה זו תגיע במהרה. לפי שעה אנו תלויים בארצות הברית, ולכן עלינו לפעול למען האינטרסים שלנו גם שם.
זה המקום לעצור ולהרגיע את אלה הסבורים עדיין לתומם שארה"ב פועלת באזור כדי לכונן שלום לשם שמים. אני אומנם כבר
כתבתי על כך בעבר, אך לא צריך לסמוך על מילתי. ראשי הממשלות ברק עם קלינטון בקמפ-דייויד, שרון עם ההינתקות שהביאה לחיזוק החמאס, ואולמרט במשא-ומתן עם אבו מאזן, הוכיחו כבר כי ישראל מוכנה לעשות הרבה מעל ומעבר למה שניתן להעלות על הדעת כדי להתקדם לשלום, אך הצד השני אינו מוכן להרים את הכפפה ולהירתם למאמץ השלום. האם
ברק אובמה רוצה שוב לעשות ניסוי דומה שיוכיח אותו דבר? לא, הוא רוצה ללכת הרבה יותר רחוק מכפי שהלכו ברק, שרון ואולמרט. הוא רוצה להביא את ישראל לכניעה מוחלטת לכל הדרישות הערביות. אין דרך אחרת להביא להסכם. אלא שכניעה זו תביא לחורבננו. למה הוא עושה זאת? קראתי בימים האחרונים פרשנים מכל הסוגים המעלים השערות שונות ומשונות, החל מכך שהוא רוצה להוכיח את זכאותו לפרס נובל לשלום, ועד לטענה שהוא פשוט אנטישמי. ייתכן שחלק מההשערות הללו נכונות בחלקן. מי יודע. אך ההסבר הפשוט ביותר הוא שאובמה והסטייט דיפרטמנט מעריכים שעדיף לאמריקנים להיות בצד של הערבים והאירנים ולא בצד של הישראלים. זה לכאורה האינטרס שלהם. האינטרס שלנו הוא שהאמריקנים יהיו בצידנו.
לא תמיד היו האמריקנים לצידנו. הם אומנם הצביעו בעד תוכנית החלוקה בכ”ט בנובמבר, והכירו בישראל לאחר הכרזתה, אך בין לבין הם הטילו אמברגו, ופעלו באו"ם לעיכוב ביצוע תוכנית החלוקה. אילמלא הנשק שהגיע אלינו בדרך לא דרך מהצ'כים, הפורעים הערבים ביחד עם מדינות ערב שפלשו מיד עם הכרזת המדינה היו מצליחים במזימתם לחסל אותנו. גם לאחר מכן ועד 1965, עת סיפקה לנו ארה"ב בעקבות החלטת הנשיא קנדי את טילי ההוק, לא נעזרנו באמריקנים. במלחמת ששת הימים, השתמשנו עדיין בעיקר בציוד צרפתי, ובמהלכה אף תקפנו בשגגה משחתת של הצי האמריקני. היחסים עם ארה"ב התפתחו בד-בבד עם אמברגו הנשק הצרפתי לאחר מלחמת ששת הימים, והם הפכו לחיוניים עבורנו בעקבות מלחמת יום כיפור. ארצות הברית למעשה נדחפה לזרועותינו על-ידי שני כוחות. האחד היה העובדה שברית המועצות, יריבתה במלחמה הקרה, תמכה באופן צבאי במדינות ערב, והכוח השני היה ההשפעה הפוליטית של יהודי אמריקה. עם סיומה של המלחמה הקרה נשאר איפוא רק כוח אחד שמאלץ את הנהגת ארה"ב לשמור על ידידות עמוקה עם ישראל - יהודי אמריקה, גם בהשפעה פוליטית וגם בהשפעה על דעת הקהל. ממש כשם שממשלות אירופה נדחפות לפעול נגדנו על-ידי הכוח הפוליטי של המהגרים המוסלמים שהולכים ומתרבים בארצם.
האינטרס של ישראל הוא להמשיך את הפעלתו של הכוח הזה למשך זמן רב ככל שניתן, ולפחות עד ליצירת אלטרנטיבות לאסטרטגיית החוץ הישראלית. זו אגב, אחת הסיבות לכך שארגוני השמאל הקיצוני האנטי-ציוני הקימו את J-Street (ג'יי-סטריט) כדי לפגוע באינטרס חיוני זה. אנו מצידנו לא צריכים להתבייש להפעיל את ההשפעה היהודית שלנו בכל מקום וללחוץ בכל דרך אפשרית אגרסיבית ככל שיידרש כדי לאלץ את הממשל האמריקני לתמוך בנו, גם אם הדבר ייתפס על-ידי גורמים בממשל זה כמנוגד לאינטרס האמריקני. אחרי הכל, אצלנו מדובר בעניין של חיים ומוות, אצלם רק בנפט וכסף.
על הקלות שלא תיאמן שבה מחתימים רבנים גדולים על הצהרות שהם אינם מודעים להן ועוד איזו הערה קטנה
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
