אני קוראת במקומות שונים פירושים שונים של אנשים לפסח. טוב שאנשים מחפשים משמעויות שתקרבנה את החג אליהם, כדי שנבין באמת מדוע אנו אומרים את ההגדה, אבל כה חבל שהמפרשים החדשים אינם מבינים את המשמעות האמיתית של החג.
החג הזה אינו התכנסות משפחתית. החג הזה אינו מקום לספר בשבח העם היהודי והישראלי. זו שגיאה טיפוסית רווחת.
משמעות החג מצויה קודם כל בשמו של הלילה הראשון של החג. ליל הסדר.
מדוע הוא קרוי ליל הסדר?
משום שבלילה הזה יש לנו הזדמנות לעשות סדר בחיינו.
והסדר הזה נעשה בצורה מסודרת ומובנה מאוד - על-פי הסדר שבו בנויה ההגדה.
למשל השלב הראשון, "קדש", אמור להכניס אותנו לאנרגיה של הקדושה, שמתוכה נעשה את הסדר. אנו מתחברים לאנרגיה של ספירת בינה, ומתאמצים להגיע לרמת מודעות של קדושה, שהיא הרצון לקבל על-מנת לתת ולתת על-מנת לקבל.
השלב השני, "ורחץ", אמור להסיר אנרגיה שלילית מידינו. הידים הם האבר שמבצע את כל הפעולות שלנו, ומן הסתם נדבקה אליו אנרגיה של חול, בעיקר אנרגיה של הרצון לקבל לעצמנו בלבד. אנו אמורים לספר ביציאת מצרים מתוך אנרגיה של חסד, של רחמים, ולכן אנו צריכים לשטוף מעל ידינו את האנרגיה השלילית שצברנו במשך השנה כולה.
בשלב השלישי, "כרפס", אנו אמורים לכוון על טיהור האגו שבתוכנו. למצוא בתוכנו את הסדר כדי שהשנה הבאה שלנו תהיה נקיה מכאוס.
בשלב של היחץ אנו מפרידים בין מודעות החסד המביאה שפע ובין מודעות של דלות, הנובעת ממודעות של רצון לקבל לעצמו בלבד, ומתוך מודעות של קרבן וחוסר לקיחת אחריות.
והשלב "מגיד" הוא לומר בקול רם את העובדה החשובה, שבגללה עושים את הפסח - לומר בקול רם שעכשיו אנו עבדים, עבדים לאגו שלנו. כולנו עבדים - גם העשירים, גם החכמים ובעלי הכוח. כולנו כאן ועכשיו עבדים לאגו שלנו. פעם, על הר סיני, לא היינו עבדים. כל אדם היה בן-חורין להחליט ולקבוע את גורלו. אנו דלים באור עכשיו, ורק על-ידי כך שנכיר בעובדה שאנו עניים באור נוכל להתמלא באור, אותו אנו רוצים לקבל בחג הפסח.
בעצם אנו מתחברים לאור כדי להזכיר לעצמנו שאנו עניים באור.
התהליך של שאלת הקושיות בא להראות לנו את חשיבות עצם שאלת השאלות, כי בלי שאלה התשובה היא חסרת משמעות. השאלה בונה בתוכנו את הכלי שבו נוכל למלא את האור.
ומדוע דווקא ילדים שואלים את השאלות - מכיוון שילדים מייצגים אותנו כפי שהיינו במצרים, במצב של קטנות.
עלינו לשאול את עצמנו, תוך-כדי שאלת הקושיות, ובעצם כל זמן קיומנו כאן בעולם הזה, מה אני עושה בעולם הזה? מדוע באתי הנה? מה השליחות שלי כאן? מה מטרת חיי? מדוע ברא אותי הבורא?
אם נזכור לשאול את השאלות הללו כל הזמן, החיים שלנו עלי אדמות יהיו כל הזמן מלאי משמעות.
הסיפור על רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה, אמור להביא אותנו למצב של שחרור ממגבלות הזמן, התנועה והמקום. וגם לזכור שתמיד אפשר ללמוד מכל אחד.
וארבעת הבנים? החכם שואל שאלות, רוצה לדעת, נהנה מהשאלות כי הן פותחות את המודעות שלו.
הרשע שואל את אותן השאלות, אבל מתוך מודעות שונה. הוא מגיע ממקום שלילי, שואל כדי להחדיר את רעל הספק, הוא בעצם ציני, הוא לא רוצה באמת לדעת. הוא שואל את השאלות רק כדי להראות כמה הוא חכם.
התם, בניגוד למה שחושבים, הוא המסוכן ביותר. הוא חושב שהוא שלם, שהכל בסדר. הוא מאושר במצב העבדות שלו, הוא בכלל לא מבין שהוא מצוי במצב של עבדות, בעצם במצב של תרדמה רוחנית כרונית, כמו רובנו כיום. שום דבר לא מעיר אותו.
ושאינו יודע לשאול - הוא מחפש תשובות לשאלות הקיום, אבל הוא אפילו לא יודע מה הוא מחפש. הוא בכלל לא יודע שהוא מחפש.
חודש ניסן הוא הראשון לחדשי השנה, ולכן בחודש הזה אנו אמורים לעשות סדר במודעות שלנו ולקבוע אותה למשך השנה כולה.
בכל אחד מאתנו שוכן ניצוץ בורא, ולכן בכל אחד מאתנו קיימת היכולת להיות כמו הבורא, כלומר לברוא את חיינו מחדש, לצאת ממצב של עבדות לחירות. לצאת ממצב מודעות של אדם שהוא עבד למה שאחרים חושבים עליו, עבד לפרסום ולתהילה, עבד לכסף, לצאת מכל זה למצב מודעות של בן-חורין - אדם שכל שאיפתו היא להיות אדם שלם, מחובר לבורא ופועל מתוך מודעות של חסד ורחמים כל הזמן, לא מתוך מודעות של אגו, של מגיע לי, של קרבן ושל ספק.
זוהי משמעותו של חג הפסח, לתת בידינו כלים וכוח לשלוט בחיינו ובגורלנו. כלים וכוח להביס את מערכת התגובה הבנויה בתוכנו, שאנו מגיבים מתוכה באופן אוטומטי, כמו רובוטים, כמעט בלי לחשוב. לוותר על האגו שלנו, ולזכור כי כל אחד שווה בעיני הבורא.
אנו מקבלים את הכוח לגבור על הספק, ולייסד בתוכנו אמונה בכוחנו לגבור על השליליות שבתוכנו ובחיינו ולהתחבר לסדר הקיים ביקום, הסדר שמאחורי הכאוס. הכוח להתחבר עם האנשים הנכונים, הכוח לחפש את החופש האישי כדי לחלק את האור שגילינו עם אחרים.
החירות שאנו רוכשים בפסח היא שבירת האגו והאנוכיות תוך אימוץ השקפה חיובית על היקום.
הבורא יכול לעזור לנו, אבל רק אם נבקש עזרה, רק אם נבין שאנו גרמנו לצרה שאנו שרויים בה ושאי-אפשר לצאת ממנה בלי עזרת הבורא.
בפסח אנו יכולים להתחבר אל כוח התפילה דרך האנרגיה של שלושת האבות, ולקחת את הכוח הזה אתנו כדי שנוכל להתפלל מתוך המודעות הזו במשך כל השנה. בפסח אנו מקבלים את הכוח להרגיש את הכאב של השני, כי אנו כולנו אחד. בפסח אנו מקבלים את הכוח להפעיל כוח התנגדות על הטבע התגובתי שלנו, התנגדות תוך שליטה, כדי שלא נצטרך לסבול מלחץ של כאוס בחיינו.
בפסח אנו מתחברים אל כוח הנסים של משה רבנו, ומשחררים מעלינו את הקליפות, את המסכים, המפריעים לנו להתחבר לאור. אנו מקבלים את הכוח להעריך מה שיש לנו, כדי שלא יאבד. את הכוח להאמין באור ולהתאמץ להכיר תודה על הכל, כי רק כך יבנה בית המקדש שבתוכנו. אנו מקבלים את הכוח להקריב את האגו ומערכת התגובה שלנו, ובמיוחד מה שקשה לנו להקריב. אנו מקבלים את הכוח לצאת מאזור הנוחות שלנו ולהרוויח שפע רוחני וכלכלי במשך השנה כולה.
ומדוע אנו אוכלים מצה? מפני שמצה מסמלת צמצום של האגו שלנו. אגו מטיבו לתפוח, כמו לחם. אדם עם אגו נפוח חושב שהוא עשה כל מה שיש לו בחייו, בעוד שהוא רק צינור לאור הבורא, והאור הזה יכול להילקח ממנו תוך שניה. אדם יכול לפשוט את הרגל תוך שניה, ולמות תוך שניה. כשאנו אוכלים מצות במשך שבעה ימים, אנו זוכרים עד כמה הכוח שלנו מוגבל אם אנו לא מתחברים למערכת הכללית הקוסמית של היקום וחושבים כל הזמן רק על עצמנו.
הלעיסה האיטית של המרור באה להראות לנו שכל המצבים הקשים והמרים שבחיינו באים רק כדי לחזק אותנו, ושמעז יצא בסופו של דבר מתוק. אנו אמורים ללעוס את המרור המר כלענה בפינו עד שהוא הופך למתוק בתוך פינו. בצורה כזו אנו יכולים לבטל את כוח השליליות שבחיינו.
בשלב של ה"כורך" אנו יכולים להתעלות מעל לרמת השפעת הכוכבים והמזלות.
וב"שולחן עורך" אנו אמורים לזכור שאנו לא חיים כדי לאכול אלא אוכלים כדי לחיות. אכילה היא רק חניית ביניים שתתן לנו כוח להמשיך בעבודה הרוחנית ולהשיג מטרה רוחנית גבוהה יותר.
אכילת הביצה אמורה לתת לנו כוח להסיר את העקשנות מאופיינו. בדרך כלל, כל דבר שמתבשל בחום, נעשה רך יותר, חוץ מביצה. הביצה מתקשה, ולכן היא מסמלת את האגו שלנו.
האפיקומן מסמל את קרבן הפסח. הילדים גונבים את החלק הקטן של המצה, המסמל קטנות, כי כך הוא גם המצב בחיינו. קטנות המוחין שלנו גונבת את דעתנו, ואנו רוב הזמן כלל לא מבחינים שאנו חיים במצב של עבדות. לכן הם גם צריכים לגלות אותו, כי פעולת הגילוי מסמלת את הגדילה הרוחנית שלנו ממצב של קטנות מוחין בו אנו נמצאים רוב הזמן למצב של גדלות מוחין, שבו אנו בעצם רוצים להיות.
על-ידי אכילת האפיקומן אנו שומרים בתוכנו את האנרגיה של הפסח למשך השנה כולה. האכילה כאן היא בלי מניע אישי, בלי רעב, ולכן אנו אוכלים את האפיקומן בסוף הסעודה. אנו אוכלים לא מתוך רעב אלא מתוך קשר ישיר עם האור.
בשלב של "ברך" אנו אומרים את ברכת המזון, המאפשרת להעלות ניצוצות אור מן המזון ולקשור אותם לעולמות עליונים. אנו יכולים לקשר את האנרגיה של כל המסובים לכוח משותף העולה מעלה.
תוך-כדי ברכת המזון אנו חייבים להבין שמקור כל השפע הוא הבורא ולא אנחנו. רק ממצב המודעות הזה אנו יכולים למשוך את השפע מעולמות עליונים.
אנו מודים לבורא ובכך יוצרים מסביבנו חומת הגנה.
אנו יכולים להוריד כוח של רפואה על-ידי כך שנבסס בתוכנו מודעות של התיחסות של רחמים לכל אדם כפי שעשה אברהם אבינו. כוח אהבת החינם הוא הכוח הגדול ביותר הקיים ביקום, ואל הכוח הזה אנו רוצים להתחבר בפסח. אנו מתחברים אליו על-ידי כך שנעריך מה שיש לנו בהווה ונזכור שכל מה שהבורא נותן הוא מה שהנשמה שלנו רוצה, לא בהכרח מה שהאגו שלנו רוצה.
ותמיד לזכור שכדי לקבל, צריך לבקש. גם זוהי הקטנת האגו שלנו. לבקש לקבל אותות שיובילו אותנו אל האור, ולהיות מסוגלים להבין את האותות והמסרים שהיקום מוסר לנו כל הזמן. לבקש שהבורא ילמד אותנו את סודותיו כמורה את תלמידו, ולא כאדון הנותן פקודות לעבדו.
לקבל את הכוח להיות כל הזמן במצב מודעות של "ואהבת לרעך כמוך". לזכור כל הזמן שכולנו שווים. לקבל את הכוח להתפלל למען אנשים אחרים, ולא רק למען עצמנו. לקבל את כוח הרוח על החומר. לקבל את כוח הודאות, שהוא הכוח להשאר כל השנה במצב המודעות של ליל הסדר.
לקבל את היכולת להעריך את העובדה שהבורא משדר לנו כל הזמן אהבה אינסופית. להבין שכל הצרות שיש לנו בחיינו באו מכיוון שאין לנו כלי לקבל את כל האור של הבורא, ולשנות את טבענו האנוכי כדי שנוכל להכיל בתוכנו את אור הבורא.
בשיר "אחד מי יודע" אנו מקבלים את כוח האחד, הכוח לשלוט על גלגל המזלות.
וב"חד גדיא" אנו מקבלים את כוח החיבור המוחלט לבורא ולתחית המתים.
הפסוק "ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המוות דשחט לשוחט דשחט לתורא, דשתיא למיא, דכבה לנורא, דשרף לחוטרא, דהכה לכלבא, דנשך לשונרא, דאכלה לגדיא, דזהין אבא בתרי זוזי חד גדיא, חד גדיא". הוא בעצם כל מטרת הסדר:
בא הקדוש ברוך הוא, ושחט את מלאך המוות, ששחט את השוחט, ששחט את השור, ששתה את המים, שכיבו את האש, ששרפו את המקל, שהכה את הכלב, שנשך את החתול, שאכל את הגדי, שקנה אבא בשני שקלים."
בעצם כל מטרת הסדר היא לקבל כוח לחיות את השנה הבאה עלינו לטובה בלי כאוס, עם יכולת לשלוט על גורלנו, עם המודעות שהעבודה הרוחנית של ליל הסדר עדיין לא הסתיימה, ויש לעבוד ביתר משנה לאחר ליל הסדר, בו אנו מקבלים אור שבעצם לא הרווחנו אותו.
אנו יכולים להתחיל להרוויח אותו עם ספירת העומר, אבל זה כבר נושא למאמר אחר.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
