פרשת צו הקצרה ממשיכה את העיסוק המרכזי בסוגיית הקורבנות, שהֵחֵלה בפרשת ויקרא. הפרשה דנה בקורבנות לסוגיהם השונים: עולה, מנחה, חטאת ואשם, ובקורבנות המילואים של אהרון הכהן ובניו שהקריבו בשבוע הראשון לאחר חנוכת המשכן בראש חודש ניסן.

לכאורה מדובר בפולחן דתי טכני בלבד, ולא היא. ראוי לשים לב למילים "זאת תורת" הנסמכות לכל הקורבנות לחוד - וביחד בסיכום. הן חוזרות כמוטיב מַנְחֶה, ומצביעות על כך כי הקורבנות משקפים את פנימיות התורה והיטהרות האדם.

כבר פתיחת הפרשה מצביעה על הסמליות של הקורבנות ועל המשמעות הפנימית המתלווה אליהם. "זאת תורת העולה היא העולה". זוהי הנשמה המתעלה עם היטהרות הנפש מהחטאים בעזרת קיום התורה. כיצד? על-ידי הקרבת היצרים הבהמיים על מִזְבַּח הקדושה. "מוֹתר האדם מן הבהמה אַיִן". מבחינת מילוי היצרים והכניעה להם האדם אינו שונה מן הבהמה. רק ההתגברות על היצרים משקפת את ייחוד האדם ועליונותו השכלית. התורה ככלי נשק מובהק במלחמה נגד יצר הרע מביאה להיטהרות הפנימית ולהתעלות האדם.

שלוש פעמים בווריאציות שונות חוזר הפסוק "ואש המזבח תוקד בו". כבר בפעם הראשונה כשיהודי מתגבר על יצרו הוא חש בלהט הפנימי לדבר מצווה האוחזת בו מתוך הַעֲצָמָה אישית. אולם אין להפוך את התהליך לאירוע חד-פעמי. כדי לשַׁמֵּר את הלהט האישי, כדברי הפסוק בפעם השנייה שהאש "לא תכבה", יש צורך בתרגול נוסף. רק בפעם השלישית שהכניע את יצרו "אש תמיד תּוּקַד על המזבח", על מזבַּח הקרבת היצרים השליליים, ויש לו ערובה לכך, שלא רק האש לא תכבה במובן זה שהוא יסור מן העבירה, אלא שלהט המצווה יתמיד בו כל חייו. לשם כך עליו לערוך מדי יום פעולת התנקות עצמית מהדשן, מהאפר של הבעירה. בדומה למשקולות התורמות לפיתוח הגוף, המצוות הן מכשיר לגיבוש האישיות, לפיתוחה ולהעשרתה. החלפת הבגדים במהלך הדישון אף היא סמל להתחדשות האישית.

ייתכן שהחזרה על הפסוק שלוש פעמים מרמזת על שלוש התפילות - שחרית, מנחה וערבית, המשמשות אמצעי מדיטטיבי להיטהרות פנימית. באמצעות התפילות האדם לוקח פסק זמן במשך היום מעיסוקיו השגרתיים, עורך מאזן נפשי על מעשיו, ומיטהר אל בוראו תוך חיבור מעמיק אל נשמתו.

השבת שלפני פסח נקראת שבת הגדול, ויש לה קשר לפרשת הקורבנות. העובדה שהיהודים הכינו את השה, הפולחן האלילי של המצרים, לשבת לקראת שחיטתו בערב פסח, בגלוי וללא כל מורא - מתוך ביטחון מוחלט בה' - ניפצה את המיתוס הפגאני והביאה להכרה אוניברסאלית בא-ל אחד. שחיטת השה היא סמל לניפוץ הסגידה לכל אלילות קלאסית או מודרנית. מצד שני, השה הוא סמל לעקידה היהודית ההיסטורית על מזבח האנטישמיות, ושרידותנו הנצחית בין זאבי העמים. השה לבית אב הוא גם סמל ללכידות התא המשפחתי בעקבות יציאת מצרים.

סיבה נוספת לתואר 'הגדול', שזכתה שבת זו, הוא הציפייה לגאולה ולבוא אליהו הנביא, המשתקפת בפסוק "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". ואכן, מציינים חז"ל כי בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידים להיגאל.

סיבה אפשרית אחרת לכינוי היא דרשת הרב בשבת זו לפני הקהילה בסוגיות הפסח.

בשבת זו נהוג גם בקהילות ישראל לקרוא חלק מההגדה. המחלוקת בין חכמים אם להתחיל את קריאת ההגדה מ'ארמי אובד אבי' או מ'עבדים היינו' היא מחלוקת עקרונית. האִם לידת עמנו מתחילה בתקופת האבות או ביציאת מצרים. אין ספק שהשורשים הלאומיים שלנו נעוצים באברהם אבינו. אך לא די בייחוס אבות. המבחן המעשי לקיומנו כעם והתחדשותנו הלאומית הוא בשמירת מצוות זכר ליציאת מצרים. ואומנם מצוות קידוש החודש והפסח הן מהמצוות הראשונות שקדמו למתן תורה בהר סיני.

חז"ל מציינים כי עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, ובכללם שהגשמים לא כיבו את האש של עצי המערכה, והרוח לא הסיטה את עמוד העשן. השאלה היא אפוא, מדוע הכהן צריך היה מדי יום להוסיף עצים למערכה כדי להבעיר את האש אִם האש בדרך ניסית לא כבתה מעולם. תשובה אפשרית אחת דומני היא להבליט את התגלמות הנס בדרכים טבעיות, המעצימה את ההתחדשות הניסית מזה ואת תפיסת הטבע כנס מזה. אנו מורגלים למחזור הבריאה היומיומי של זריחת ושקיעת השמש, אולם למעשה אין לנו תעודת ביטוח לכך. האם אי-אפשר היה להפסיק את הזרם או להוריד את השַׁלְטֶר עקב תקלה תיאורטית במערכת? אלא שהבורא המחדש בכל יום מעשה בראשית מְתַּחְזֵק אותה היטב, ואנו עדים להתחדשות ניסית יומיומית של הבריאה.

ייתכן גם להרחיב תשובה זו על-פי תפיסת היהדות המונחת ביסוד כל המצוות, כפי שהצביעו חז"ל בפרקי אבות: "רצה הקב"ה לזַכּוֹת את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". מעבר למתן שכר ממשי לכוהנים על כל הטבה של עצי המערכה ופעולת הדישון, מדובר בשכר רוחני של התחדשות והעצָמָה פנימית בעצם קיום המצווה. ה' אינו זקוק לא לשבת, לא לכשרוּת ולא לתפילות. מי שזקוק למצוות זה אנחנו כבני אנוש בכלל וכיהודים בפרט. המצוות, כחלק בלתי נפרד מאורח החיים הן הוראות ההפעלה הקיומיות לשיפור איכות חיינו הרוחנית. מזון לנשמה ולתפעול מרענן של הגוף. המצוות מוסיפות ממד של רגיעה, מדיטציה, הרפיה נפשית, חידוש, ביטחון ושמחה לחיינו הגשמיים. הטיב לבטא זאת הרב קוק באימרתו המפורסמת "הישן יתחדש, והחדש יתקדש".

חז"ל מציינים כי לעתיד לבוא יתבטלו כל הקורבנות, בגלל ביטול החטאים ויצר הרע, פרט לקורבן תודה. הזכות הבלעדית השמורה לקורבן מצביעה על חשיבותה של הכרת תודה. יש לזכור כי נחש הרוע בעולם נולד בגלל חטא אדם הראשון, שכפר בטובה והטיח כלפי הבורא כי "האישה אשר נתת עימדי" היא שגרמה לו לחטוא בחטא המיתולוגי של אכילה מעץ הדעת. לכן תיקון העולם הוא בהכרת טובה.

העם היהודי הוא היפוכו של אדם הראשון. לידתו היא בהכרת תודה ובהודיה לה'. הנצחת מידה טובה זו לדורות בשם עמנו היהודי יסודה בלאה אמנו, שהודתה לבורא על הולדת הבן הרביעי יהודה מעֵבר לחלקה. בגלל חשיבותה המרכזית של ההודיה, יהודה העניק את השם לעמנו וזכה שמשיח יהיה מצאצאיו.

לא לשווא זכתה הכרת הטוב לפריבילגיה מיוחדת, כפי שהזכרנו הן להנצחה לאומית ומשיחית והן להנצחה פולחנית. מידה זו משקפת מידות יסוד אחרות דוגמת ענווה, הערכה, ביטחון בה', הסתפקות במועט. היא היפוכה של התחושה האנוכית 'הכל מגיע לי' ו'כולם חייבים לי'. בניגוד להשלכה הפסיכולוגית, הכרוכה בכפיות טובה - הכרת הטוב מטפחת אחריות עצמית, אלטרואיזם ותקשורת בינאישית, ומקנה שלווה ושמחה לחיים. התפיסה, שכל מה שיש לי הוא חסד, מובילה לגמילות חסד לאחרים. גם ברכות הנהנין לפני האוכל, והברכות האחרונות אחרי האוכל, הן מעֵבר לריסון יצר התאווה והכרת תודה לה'.