מה שחייב כל יהודי לומר לאובמה

ברשימתי הקודמת - מקסם השווא של ההסדר הכפוי - הזכרתי לקורא כי הדיבורים על הסדר זה נשמעים מאז 1956, ומאז מלחמת יום כיפור אנו מאוימים שאם לא נצא ביוזמת שלום עצמאית - ייכפה עלינו הסדר בתנאים גרועים יותר. טענתי בתמצית הייתה כי די באיום להסדר כפוי על-מנת לשלול כל סיכוי מיוזמה מדינית עצמאית, מאחר שנוח יותר לצד שכנגד לקבל הסדר שהוא גם כפוי (ולכן לא מחייב), וגם מאחר שהסדר זה מבטיח לצד שכנגד תנאים טובים יותר מכל מה שיוצע לו ביוזמה עצמאית שלנו. די בכך כדי לגרום שכל יוזמה עצמאית שלנו לא תיענה. משתלם יותר לפלשתינים לומר כן לתכתיב אמריקני ולגבות מחיר על כך, מאשר להיענות ליוזמה ישראלית ולשלם מחיר חיצוני ופנימי.

בין שהנשיא אובמה אוהב יותר או פחות את ישראל, מעשיו הם הידידותיים ביותר שישראל יכולה לצפות להם.

יפעת סולל, חברת הנהלת מרצ, במאמרה כאן "להחזיר אידיאולוגיה למרצ" (12.3.10), טענה, בצדק, ש"מרצ צריכה להציג אלטרנטיבה אידיאולוגית כוללת לסדר הפוליטי בישראל". אף שהמאמר סדור, רהוט וממוקד, ואני אישית מסכים כמעט לכל מילה בו, דבר אחד חסר, וזה דווקא הדבר החשוב ביותר: מה היא אותה "אלטרנטיבה אידיאולוגית". הרי זו אינה יכולה להיות רק היחס למלחמה, או למבצע זה או אחר, אלא בעיקר תשתית אידיאולוגית מובחנת שתבדל את מרצ מזרמים אחרים, באשר לזכותנו על הארץ.

מי זוכר את הסובייטולוגים? אלה המומחים לענייני ברית-המועצות שמילאו את הפקולטות באוניברסיטאות ואת גלי האתר ועמודי העיתונים, שידעו מי יושב באיזה חדר בקרמלין, מה הוא חושב ולמה, מה יחסיו עם המנהיג ולמה, וכך הלאה וכך הלאה. בכל פעם שהגיע למערכת סיפור מברית-המועצות - החל במערכות טילים וכלה במאבקם של היהודים לעלות לארץ-ישראל - הוזעקו הסובייטולוגים ופירשנו. ואנחנו, שלא הייתה לנו שום דרך אחרת לדעת מה קורה שם, בלענו את דבריהם בצמא.

ב-20 במרס ניצלה מצרים את המפולת המדינית והאפקט המצטבר של הדה-לגיטימציה שצברה ישראל במישור הבינלאומי, כדי להעניק - באמצעות הצהרה של חסאן יונס, שר האנרגיה ("הקמת ארבעה כורים גרעיניים") - גושפנקא רשמית לפרויקט הגרעין הנרחב שלה.