"אני מבין את אלה המוחים על כך שלמדינות אחדות יש נשק (גרעיני) ולאחרות - אין. שום אומה אינה רשאית לבחור אילו אומות תצטיידנה בנשק. זו הסיבה לכך שנתתי שוב תוקף למחויבותה של ארה"ב לעולם שבו אף אומה לא תחזיק בנשק גרעיני, ולכל אומה - כולל אירן - תהיה הזכות להחזיק בטכנולוגיה גרעינית לצרכי שלום, אם תקיים את מחויבויותיה מתוקף האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני. מחויבות זו היא לב האמנה, ויש לקיימה למען כל מי שכפוף לה. ואני מקווה כי כל המדינות באזור יכולות להיות שותפות למטרה זו" - כך אמר נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה בנאומו בקהיר ב-4 ביוני 2009.
כהצהרת מדיניות, אשר על-פיה פועל אובמה גם כיום, פירושם של הדברים שארה"ב (או כל מדינה אחרת) אינה רשאית לשלול את זכותה של מדינה אחרת להצטייד בנשק להשמדה המונית. מדיניות זו מערערת את הבסיס למתקפתה של ארה"ב בעירק, תומכת למעשה בהפצת נשק זה ושוללת נקיטת כל צעד נגד אירן, ובהצהרה זו גם יש משום הסטת תשומת הלב לעבר ישראל.
מדיניות זו מהווה הסבר לאי-נחישותה של ארה"ב בהטלת סנקציות על אירן. ובהיעדרן של סנקציות כאלה יש להתייחס אל אירן כאל מדינה גרעינית, בין אם יש כבר ביכולתה לשגר טילים בעלי נשק גרעיני משטחה ובין אם עדיין לא. ייתכן כי היא כבר רכשה את הטכנולוגיה לייצור מתקן גרעיני קטן יותר, שניתן להרכיבו על טילים בליסטיים, אשר קבוצות קטנות מטעמה דוגמת חיזבאללה וחמאס מסוגלות לשגרם. היתרון הברור של שימוש ב"באי-כוח" כאלה הוא שקשה להתחקות אחר המקור האירני של הטילים, ובכך מספקת לעצמה אירן הגנה מפני תגובת נגד, לפחות לפי שעה.
תקדים צ'מברלין
מצב זה, של אי-הטלת סנקציות משמעותיות מצד ארה"ב ומדינות אחרות - מצד אחד, ושל אפשרות לאופציות גרעיניות אירניות - מצד שני, מחייב את ישראל לנקוט זהירות אסטרטגית. הצבתן של ספינות נושאות טילים של בעלות הברית במפרץ היא מחויבות רצינית, וככל שמשתפרת יכולת ההגנה הישראלית מפני טילים, גדל הסיכוי שטיל אשר יישלח אליה - ייורט, אך הוא גם יצדיק תגובה במלוא הכוח.
אולם אין בכך די. יש לגבש מדיניות בינלאומית שתחול על כל מדינה המחזיקה נשק גרעיני, אשר תמציתה היא הפניית אזהרה לאירן, בלשון ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים, כי שיגור טיל - כל טיל שהוא, כיוון שההנחה היא כי הוא נושא נשק להשמדה המונית - נגד מטרה לא אירנית, יגרור תגובה הרסנית, אולי עד כדי השמדתה של אירן, על-ידי כוח בינלאומי משולב.
מדיניות זו תחייב את "המעצמות הגדולות", כולל נאט"ו, להפוך חלק ממנגנון פיקוח שיפעל בהחלטיות. אין להשאיר בספק את התוצאות שיגרור שימוש בנשק להשמדה המונית כמכה ראשונה. יתרונו של מנגנון כזה הוא "נעילת" כל הנוטלים בו חלק כך שכל אחד מהם מכיר את כלליו. הצלחתה של אירן עד עתה נובעת מהיעדר כללים, קווים אדומים ברורים ומחוסר הבהרת התוצאות כבדות המשקל. את האחריות לשיקול הדעת ולשמירת הקיום העצמי, כמו גם של המנגנון עצמו, יש להטיל על כל המשתתפים ב"משחק", כך שכאשר משתתף מתחמש בנשק להשמדה המונית - לא תהיה לו דרך חזרה.
ללא ספק, אירן, כמו פקיסטן וקוריאה הצפונית, תנסה להפיץ ולבנות מתקני נשק להשמדה המונית, וגם תצליח בכך בתחילה, כפי שקרה עם סוריה, אף כי ניתן לחסל יוזמות כאלה. יש לנדות ולהעניש בחומרה מדינות בעלות נשק להשמדה המונית המאיימות על מדינות אחרות - התערבות הנזכרת בפרק 7 של מגילת האו"ם, ומתירה הטלת בידוד כלכלי ומדיני מוחלט על מדינות אשר מפרות את המגילה. גופים בינלאומיים אחרים יכולים להצטרף למאמץ. בדרך זו, נשק אטומי אירני עשוי להפוך לברכה נסתרת, בבחינת "מעז יצא מתוק", כך שיוביל לדרך מחשבה אחרת על הבעיה ולהתמודדות עמה.
ההנחה היא כי ה"פצצה" כרוכה באחריותו של המחזיק בה. על כן, הצעד שלפני עימות אינו פיוס, אלא העברת מסר נחוש כי שימוש ראשון בנשק להשמדה המונית, ללא התגרות, יגרור הטלת חורבן מצד הקהילייה הבינלאומית.
מרכיב מרכזי במדיניות גרעינית בינלאומית נכונה הוא אפוא לא עצם השגתו של נשק להשמדה המונית על-ידי אירן, או כל מדינה אחרת, אלא הכרזה נחרצת מצד הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד מצד מועצת הביטחון של האו"ם, על הצעדים שיגרור שימוש בנשק נורא זה. אסור שישררו ערפול או ספק באשר לתוצאותיו.
אין להתמקד רק באירן, אלא בכל המדינות שאיפשרו למצב נפיץ זה להתפתח ואף השקיעו בהיווצרותו. ייתכן כי הפצת נשק גרעיני היא בלתי נמנעת, אך היא אינה בהכרח בלתי ניתנת לבקרה. לכל מדינה המאפשרת או מסייעת לאירן להשיג יכולות גרעיניות יש מחויבות מוסרית למנוע ייצורו של נשק גרעיני ולהבטיח כי לעולם לא ייעשה בו שימוש.
והנה, במקום לגבש מדיניות בינלאומית מוסכמת ונחרצת כזאת, מתמקד אובמה במחויבות לאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני. ביודעו כי ישראל נמנעה מלהצטרף לאמנה, היות שמשמעותה היא פתיחת כל מתקניה לבדיקה - כולל הכור בדימונה, בהתנותו את תמיכתם של ארה"ב ושל העולם החופשי בישראל נגד אירן בהקפאת הבנייה בהתנחלויות ובהקמתה של מדינה פלשתינית שנייה - מכין אובמה את הבמה לפרס הגדול: דימונה. ביודעו כי אף ממשלה ישראלית אינה יכולה להסכים להקפאה מוחלטת של הבנייה, יכול עתה אובמה להאשים את ישראל בהיעדר יוזמה של ארה"ב נגד אירן ובאי-תמיכתה במלחמתה באפגניסטן. זהו תירוץ מושלם: "ישראל לא עשתה די. זוהי אשמתה של ישראל".
"נוקשותה של ישראל" מוצגת אפוא כאמתלה לכישלונה של ארה"ב. אובמה יגיד: "לו רק פינתה ישראל עוד התנחלויות, הפסיקה את הבנייה, פירקה עוד מחסומים, סייעה עוד לחמאס, הפסיקה הריסת מבנים ערביים בלתי חוקים, וכיוצא באלה, יכולנו לעשות משהו בעניין אירן".
שהרי יעדו האמיתי אינו ההתנחלויות, אלא יכולתה הגרעינית של ישראל. מדיניותו, הפייסנית כלפי אירן והן כלפי ישראל, מהווה אזהרה לכוונותיו לשלול מישראל את יתרונה הצבאי. יחד עם אובדן השליטה ביהודה ושומרון - שטחים חיוניים לביטחונה ולגישתה למאגרי מים - והתמודדותה עם ארגוני טרור ערביים הנתמכים על-ידי צבאות ערביים, תהיה ישראל חשופה ופגיעה לחלוטין.
התמקדותו של אובמה בהחלשת ישראל, בצירוף חוסר תגובה אפקטיבית לסכנה ברורה ומיידית כפי שזו משתקפת באיומיו
אחמדינג'אד - כלומר פיוסו, הם ביטוי לניוון מוסרי ולהרס עצמי. נוויל צ'מברלין אחד במינכן היה די והותר.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
