למה לא עושים בארץ סרטים מצחיקים?

בסוף השבוע הקרוב יגיע אל המסכים הסרט "זוהי סדום". הפרויקט הקולנועי המדובר והמפומפם של צוות "ארץ נהדרת", יהיה הקומדיה השנתית בבציר 2010 של הקולנוע הישראלי, והיחידה מבין 18 הסרטים המתמודדים על פרס אופיר. בשנה החולפת היה זה "סיפור גדול" אשר סיפק את המבקשים למצוא בבתי הקולנוע גם קצת צחוקים בגובה העיניים. לא רק סרטי פסטיבלים או דרמות על משפחות בלתי מתפקדות, כבודם במקומם. מאות אלפי הכרטיסים אשר נרכשו על-ידי עם ישראל ל"סיפור גדול", מהווים אינדיקציה לביקוש ולפוטנציאל המסחרי של קומדיות עבריות.

נדמה כי בעבר, המצב היה שונה. שורשיה של הקומדיה הישראלית מתחילים עמוק ורחוק, עוד בגלות למעשה. כבר מימי ראשית הקולנוע בארץ כנען ניכר הצורך של הקהל בקומדיות, אשר בא על סיפוקו. די להיזכר בסרטי הבורקס שהיו פופולריים בישראל בשנות השישים והשבעים, במקביל לקולנוע האמנותי יותר שזכה לכינוי "תקופת הרגישות החדשה”.

ההיסטוריה של ההומור בקולנוע הישראלי ענפה למדי ומצריכה מאמר בפני עצמו, אך כדי לסבר את העין הנה קצת ניימדרופינג. בעבר פעלו כאן יוצרים שהקפידו להוציא סרט חדש כמעט מדי שנה, מכל סקאלת ההומור. אך במהלך השנים הם נעלמו, איש איש מסיבותיו: הסאטירקן אפרים קישון ("ארבינקא", "תעלת בלאומילך”) פרש מקולנוע; יהודה ברקן, מלך סרטי המתיחות והמצלמה הנסתרת ("גברת תפתחי זה אני”) ואורי זוהר החתרני-תל אביבי ("חור בלבנה”, "מציצים”), שניהם התחרדו; אסי דיין הבלתי נלאה ("גבעת חלפון אינה עונה”, "הבשורה על-פי אלוהים”) הוא צל של עצמו; ובועז דוידזון, שנע בין המערכוני ("לול/שבלול”) לבורקסי (סדרת "אסקימו לימון”), ניסה את מזלו באמריקה. רק זאב רווח, עימו הרבה דוידזון לשתף פעולה ("חגיגה בסנוקר”, "צ'רלי וחצי”) ֿ יקבל השנה את פרס אופיר על מפעל חיים, אחרי שכבר זכה למחווה בפסטיבל קולנוע דרום. עם זאת, הוקרות מסוג זה ניתנות בעיקר לאדם שתהילתו מאחוריו.

הרשימה הנ"ל מהווה את קצה הקרחון, בטעם לימון, אשר נמס והותיר שלולית דביקה ותפלה, בה מתבוססת הקומדיה הישראלית כיום. בעשור החולף, מצב ההומור הישראלי נדמה כיותר עצוב ממצחיק. שנות ה-2000 עלולות להיזכר כתקופה די שחונה, שלא לומר שכונה.

מלבד אותה משבצת של קומדיה שנתית, בולטות הבלחות של יוצרים צעירים כמו רשף לוי, שסרטיו "אהבה קולומביאנית" ו"איים אבודים" אינם קומדיות טהורות אלא יותר דרמות קומיות. מאידך ישנן יציאות מוצלחות למחצה של קולנוענים ותיקים, כמו ינקול גולדווסר אשר הוכיח את חוסר הרלוונטיות שלו עם "אין לה אלוהים" בשנת 2007. השוליים של התקופה הזו, הניבו בעיקר ניסיונות לא בשלים כמו "נימפות בערפל" של יורם זקס או "חומר למחשבה" של עמנואל נקש וסטפן בלאיש. אלה התאדו מן המסכים מהר לפחות כפי שפרחו מן התודעה הציבורית, אם בכלל שהו בה מלכתחילה. ולא, הסרטים האחרונים של מנחם גולן ("ים של אהבה”, "ריקוד מסוכן”) אינם נחשבים קומדיות, למרות שהם אכן גורמים לפרצי צחוק במהלך הצפייה בהם. המצב נראה קשה עד כדי כך, שהשנה נדרשה הוצאה חגיגית של "כבלים", סרט הטלוויזיה של צבי שיסל משנת 1992, תוך העלאתו למעמד פולחני שאין לו אחיזה במציאות. משבר יש, השאלה היא מהם הגורמים לו.