המועדפים: כך הוכיחה מיכל אמדורסקי שהיא מתחסדת

במדינת הכוכבים רעש מהומה. הורים יוצאים מאולפנים, מקורבים שולחים מכתבים, והכל בגלל שהזאב הרע גל אוחובסקי אמר למתמודדת שהיא "נשמעת קצת טמבלית". נתחיל מכם, מתמודדים: השוק מוצף בתוכנית ריאליטי שלא צריך לעשות יותר מדי כדי להשתתף בהן. ב"כוכב נולד", מה לעשות, שרים. אם הגעתם ל"כוכב" רק כדי לפרסם ולהתפרסם, ברור שביקורת שלילית כלשהי לא באה לכם בטוב, אבל זו כבר באמת בעיית תחקיר שלכם. אם הגעתם לשם כדי להפוך לזמרים – צר לנו לבשר, אבל שיפוט מקצועי זה חלק מהעניין, והוא יכול לבוא בהרבה דרכים וצורות, וכל ג'קו אייזנברג מתחיל יודע שהגיגיהם של אוחובסקי ושותפיו הם באמת בין החוויות הכי ורודות שייצא לכם לעבור בדרך לפלייליסט של גלגל"צ.
ובאשר להורים היקרים, והם באמת יקרים - מובן לגמרי שלא נעים לכם לראות את פרי בטנכם הרך חוטף מכות בגן, נכשל במבחן בתנ"ך או מקבל שעות ביציאה. אבל אם חשקה נפשכם בלגונן על ילדיכם מכל הגל אוחובסקיים שבעולם הזה, אולי הייתם צריכים לחשוב פעמיים, ואז עוד פעמיים, כשהבייבי שלכם הודיע שהוא נכנס, מרצונו החופשי, ללב המאפליה שנקרא הפריים טיים של ערוץ 2.
ועניין אחרון - השופטים קרים? אכזריים? מוזר, כי לנו הם נשמעים עייפים, מרוטים ומהלכים בין הטיפות. ואז מגיע אוחובסקי ומצליח לרגע להנפיק הערה אחת מעניינת, שיפוטית, ותכל'ס לא כזאת נוראית - ואותו אתם רוצים להשתיק? סיימון קאוול חינך במשך תשע שנים אומה שלמה להתמודד עם החצים הרעילים שלו ואף אחד לא עזב בטריקת דלת. אז כן, גם אנחנו יכולים. (אופיר ארצי)

הסיפור התקשורתי של השבוע היה ללא ספק פרשת נשירת הביקיני של מיכל אמדורסקי בשידור חי. תחת התחתון שנפל, נחשפה אמדורסקי כפי שסביר להניח שלא תכננה להיחשף בחייה (למרות שלפי הממצאים שהתגלו, נדמה היה כאילו היא מוכנה היטב לכל מקרה שלא יבוא). הסרטון הופץ ברחבי הרשת מהר יותר מהוירוס הקטלני ב"התפרצות", וזאת למרות הנסיונות של הזכיינית "קשת" להסירו מיוטיוב.

אמדורסקי הסתגרה בביתה, משל הייתה משה קצב ביום עדותה של א', לא ענתה לטלפונים, לא פתחה את הדלת וקיוותה חזק שהכל יעבור. כשכבר הוציאה את אפה מן המערה, היא פנתה למצלמה בעיניים רציניות ובקול רגיש, וסיפרה שלא הייתה מאחלת את שעברה לכל שונאיה. היא דיברה על הרוע של הטוקבקיסטים, על רצונה התמים להתפרנס ולכלכל את בנותיה ועוד שאר דברי מונולוג קורעי לב.

אבל אמדורסקי לא עצרה בעלבון. היא התקשרה בזעם לגיא פינס כדי שיפסיק לשדר את הקטע בתוכניתו. הוא מצידו, הסביר לכולם שמי שרוצה לא להיחשף שלא תלבש כל כך הרבה מחשוף. ביום רביעי בבוקר, פרסמה אמדורסקי תגובה נוספת בעמוד הפייסבוק שלה, בה קראה לפינס "עלוב נפש", וביקשה ממנו שישים את ביתו במקום ביתה שלה.

לא קשה להבין מדוע הרגע המדובר היה מביך, אפילו מביך מאוד. קצת קשה יותר להבין למה אמדורסקי הגיבה כמו שהגיבה - כלומר, הפכה את כל אירוע העירום המקרי הזה לכתם של בושה על דמותה. אם נודה על האמת, בושה איננה חלק ממנעד הרגשות והתכונות שאמדורסקי בדרך כלל נושאת על שרוולה. על כך כאמור יעידו שיריה הרבים, בהם היא חושפת לכל עם ישראל ואחותו תחילה את נישואיה הסוערים, אחר את גירושיה המכוערים ובין לבין את העדפותיה המיניות. פרט לשירים, אמדורסקי נהנית להפציע בהמון אירועים מתוקשרים, אליהם היא גם סוחבת את ילדותיה, ולהתלבש באופן שבהחלט לא משאיר הרבה מקום לדמיון.

שלא תבינו לא נכון - אמדורסקי מוזמנת לעשות מה בראש שלה. למעשה יש משהו מאוד אמיץ בהתנהגות המשוחררת הזו. ודווקא בשל כך, היא יכולה הייתה להתייחס לתקרית הנוכחית לגמרי אחרת. אפשר היה לצחוק מזה, לטעון בפני הצופים שזו אומנם טעות אבל אין באמת ממה להתרגש ובכל מקרה אין במה להתבייש. הפער בין מיכל-אמדורסקי-המתביישת לבין זו המוחצנת כל כך, לא רק שאינו ברור, הוא גם פתטי. אם אמדורסקי באמת רצתה שכל התקרית תהיה כלא היתה, למה לגרור את זה עוד ועוד על-ידי יצירת ויכוח פומבי עם גיא פינס? ככה היא יצאה לא רק עירומה, אלא גם קטנה. לא חבל? (טל לוין)

אפשר לנשום לרווחה, פוליקר יצא מהארון. המחול המייגע סביב תאריך היציאה המדויק שלו תוזמן בעזרת כוונת יח"צנית מונחית לייזר ונקבע לשבוע שעבר. מדינה שלמה קיבלה את הכותרת המיוחלת ויכולה הייתה, סוף סוף, להכניס את פוליקר למדף שבו שוכנים עברי לידר, יהודית רביץ וחבריהם לקהילה. השאלה המתבקשת היא מי בכלל הופתע מההכרזה?

את היציאה המתוקשרת דרשו אלה ששומעים יהודה פוליקר ברדיו, שקונים עם עוד זוג חברים כרטיסים להופעה בקיסריה, ורצים לספר עליה למחרת בברזייה בעבודה. אלה שמקשיבים באמת למוזיקה של פוליקר לא היו צריכים את הראיון הענק בעיתון. הם הקשיבו למילים האישיות והרגישות של פוליקר (שלקח הפעם את מושכות הכתיבה לידיו) שאומרות מפורשות: "נפלנו לרגלי האהבה/ הדלקנו את אש הלהבה/ הכל סביבי לוחש רוצה אותך/ כמו קרן אור מתוך החשכה/ ואיזה אושר להגיד/ עכשיו זה כאן ולתמיד/ אני איתך כולי/ אתה אחי שלי". הם אהבו אותו ואת היצירה שלו בלי קשר לנטייה המינית שלו.

כשמדינה שלמה עסוקה בסיפור של פוליקר ולא ביצירה המוזיקלית שלו, כשאותו סיפור הופך להיות קרדום יח"צני לחצוב בעזרתו עוד קצת תודעה ציבורית, כשהחיים הפרטיים שלו הופכים לחזות הכל ומאפילים על קריירה שלמה של מוזיקה מעולה, מתחשק לקום ולצעוק: "אנשים, צאו לו מהתחת!". (סער גמזו)

יום האהבה העברי בפתח וזאת הזדמנות טובה ללמוד איך אומרים "אני אוהב אותך" בכל מיני שפות. קלינגונית למשל. או בשפת C++. וגם איך מביעים את הרגש הכה חמקמק הזה בבינארי.

בימים כתיקונם היו לנו את כל הסיבות לרדת על לימור לבנת. איך אומרים בעדינות, לא מדובר בעיפרון הכי חד במגירה. אבל בכל זאת, השבוע גם היא ראויה לפרגון - לבנת ואנשיה הצליחו להגדיל לראשונה מאז מי יודע מתי, את תקציב התרבות של מדינת ישראל. אז לפני שהכל יבוזבז על ציוד משרדי ותקציב לפסטיבל הכלייזמרים, הנה כמה דברים שכדאי, רצוי וראוי לעשות עם הכסף:

1. תקציב מסודר למוסדות מוזיקליים שמטפחים אמנים (ובעיקר אמנים צעירים). מה קרה, רק לתיאטראות מגיע?

2. עוד תקציב לקולנוע ישראלי, ובעיקר כזה שמקדם מיעוטים. נ.ב., גם סרט דוקומנטרי הוא סרט, וגם הוא ראוי לקבל תקציב. והנה נזכרנו בעוד דבר - לא כל סרט דוקומנטרי חייב לעסוק בשואה כדי לקבל תקציב.

3. מלגות לרקדנים, ותנאי פנסיה מסודרים לאנשים שגופם אמנותם. בכל זאת, הם לא יכולים לפרוש לגימלאות בגיל 65.

4. משורר לא חייב למות כדי לקבל פרס מפעל חיים. למעשה, יש הרבה שנים בדרכו היצירתית שראויות למענקים. השבוע, אגב, תחגוג "הליקון" 20 שנה להיווסדה.

5. מלגות לחוקרי תרבות באוניברסיטה, שידעו לכתוב על מה שקרה כאן. בכל זאת, לא כל תקציבי המחקר צריכים ללכת לפיתוח של אטום, סיבים אופטיים ושאר טכנולוגיות מתקדמות.
יש כמובן עוד הרבה רעיונות, אבל הזמן קצר והתקציב מתבזבז (טל לוין)