אם אעמיד את עצמי לרגע אחד במקומו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו לא הייתי שולל את שנאמר בפנייתו של אובמה על נייר המכתבים, לא בשל ה"מתנות" שאובמה הציע בהצעתו,איני מתלהב מהן.
המחשבה שהחלטות אודות מערכות ביטחוניות "שישנו את פני המערכה" ושאר פראזות והפרזות, מותנות בהחלטה על 60 ימים ללא בנייה, היא עלבון לאינטיליגנציה. גם מההתחייבות להטיל וטו במשך שנה על הצעות אנטי ישראליות אין להתלהב. הווטו הזה הוא גם אינטרס אמריקני, כיוון שהאנטי ישראליות הזו היא גם אנטי אמריקניות. גם דעת הקהל האמריקנית לא תרצה לראות את שגריר ארה"ב באו"ם מצטרף למקהלת הצבועים והמשת"פים של
אחמדינג'אד, המנסים להפוך את מועצת הביטחון למטווח אנטי-ישראלי.
בוודאי שאיני מתלהב מהסכמה אמריקנית להצבת צבא ישראלי בבקעת הירדן "אחרי הנסיגה". אני שולל מכל וכל נסיגה מבקעת הירדן ומצדד בפשרה טריטוריאלית שבה בקעת הירדן רבתי היא בריבונות ישראלית (אם כי, ניתן לנצל לחיוב אמירה אמריקנית כזאת, שיש בה הכרה בחיוניותה של בקעת הירדן כגבול בר הגנה לישראל).
מדוע, אם כן, אני סבור שעל נתניהו להיענות למכתב אובמה?
בגלל החודשיים. החודשיים הללו כל-כך מגוחכים, שברור בעליל שאינן אלא סולם לירידת אובמה מהעץ הגבוה והמיותר עליו טיפס - הקפאת הבנייה. במקום להמשיך להתכתש, יש לאפשר לאובמה את הסולם הזה. המחיר - 60 ימי הקפאה, בתמורה להתחייבות אמריקנית להסיר מסדר היום את הסוגיה המיותרת הזאת, הוא מחיר מציאה, גם ללא שאר ההטבות.
קיים קונסנזוס בין כל הפרשנים המדיניים, כל המומחים למו"מ במזה"ת, כל האמריקנולוגים, על כך שאובמה ניווט את המו"מ המזרח תיכוני באופן גרוע ביותר. בדרך כלל שגיאותיו הרבות והמביכות מוסברות ביחס ההפוך בין חוסר ניסיונו המדיני ואי הבנתו את המטריה המזרח תיכונית, לבין עודף הביטחון העצמי שלו, במיוחד לאחר ניצחונו בבחירות.
איני חולק על ההסבר הזה, אך לדעתי הוא חלקי למדי. הבעיה העיקרית במדיניות אובמה היא שסוגיית הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים הייתה משנית במדיניותו, ושימשה כאמצעי למטרה המרכזית שלו - פיוס העולם המוסלמי. גישתו האנטי-ישראלית לא נבעה מאיבה לישראל, אלא מכך שבמדיניותו הצ'מברליינית תפקידה של ישראל היה לגלם את צ'כוסלובקיה. הוא רצה להכות בישראל כדי לרצות את האיסלאם. הפיוס עם האיסלאם היה בעבורו לאובססיה משיחיסטית.
אלא שמדיניותו השיגה את מה שבדרך כלל משיגה מדיניות צ'מברליינית - הקצנה של הרודנים שמנגד, המריחים את חולשת הדמוקרטיה. אירן וצפון קוריאה הרשו לעצמן מה שלא הרשו לעצמן מעולם. הן השפילו ומשפילות את ארה"ב ואת אובמה כפי שלא הושפלה ארה"ב מאז ימי קרטר.
ואילו הפגיעה שגרם אובמה לתהליך המדיני בינינו לבין הפלשתינים, ממשיכה להפוך אותו לבלתי אפשרי. הפלשתינים מעולם לא העלו על דעתם להתנות את המו"מ עם ישראל בהפסקת הבנייה, אפילו לא בתקופת ערפאת. אולם משאובמה תבע זאת באופן כה נחרץ, הם לא יכלו להיות פחות פרו פלשתינים ממנו. וכך, אובמה, שנהג כפיל בחנות חרסינה, יצר מילכוד שקשה לצאת ממנו.
בהצעתו להאריך את ההקפאה בעוד חודשיים ובהתחייבותו לא לחזור על הדרישה הזו בתום התקופה, אם אכן תהיה התחייבות כזו, מסמן אובמה את רצונו לרדת מהעץ עליו טיפס. מאחר שדרישת ההקפאה מעיקה ומציקה, יש להגיש לו את הסולם הזה ולסייע לו לרדת מן העץ. המחיר הנדרש מאיתנו הוא כזה, שראוי לשלמו.
הייתה זו טעות להסכים להקפאה גורפת לפני עשרה חודשים, אך את הנעשה אין להשיב. הנזק כבר נגרם. עוד חודשיים לא יעלו ולא יורידו, אלא את אובמה מן העץ. זה כדאי לנו. זה אינטרס מובהק של ישראל.
אם לאחר חודשיים הפלשתינים יאיימו לפוצץ את המו"מ, נעמוד מולם בגיבוי אמריקני. אם יפוצצו את המו"מ - הם יואשמו בכך ולא אנחנו.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
