אודסה בתל אביב

חבורת אנשים שבמרכזה מתיו ברונפמן, מבעלי המניות העיקריים בבנק דיסקונט, ולצידו רו"ח יוסי בכר, יו"ר הנהלת הבנק, עיתונאים בכירים ובתוכם עורך מעריב, יואב צור, ירון דקל מקול ישראל, מנחם הדר מערוץ 1, ואנוכי בתוכם - עמדו מתחת לפסלו של מאיר דיזנגוף רכוב על סוס במרכזן של שדרות רוטשילד בתל אביב, והאזינו ברוב קשב לדברים שהמילה 'אודסה' שבה וחזרה בהם.

הקבוצה, פעילי "לימוד" ומתנדביה, השתתפו בסיור מיוחד של "אודסה בתל אביב" שהדריך העיתונאי והסופר נתן רועי. רוב המשתתפים שבו לאחרונה מכינוס נוסף של פסטיבל לימוד בבריה"מ לשעבר, שהתקיים הפעם באודסה שבאוקראינה והוקדש לגדולים בספרות היהודית והעולמית ילידי עיר זו, שהייתה בעבר מרכז רוחני יהודי אולי הגדול שבעולם. במהלך פסטיבל "לימוד", התוודעו המשתתפים, יותר מ-500 בני נוער יהודים אוקראינים, לענקי תרבות יהודים שפעלו גם באודסה, כמו חיים נחמן ביאליק, משה לילינבלום, י.ד. ברקוביץ ולרבים אחרים. ההיכרות עימם במקום מגוריהם טרם עלייתם לארץ, הביאה את מייסד "לימוד בריה"מ לשעבר", חיים צ'סלר הבלתי נלאה, לארגן סיור למתנדבים ברחובות תל אביב בעקבותיהם.

נקודת המוצא הייתה בקרן הרחובות לילינבלום והרצל ליד משרדי ההנהלה המרכזית של בנק דיסקונט (טוב, בסופו של דבר מתיו ברונפמן והבנק הם נותני החסות המרכזיים של פרויקט נפלא זה) ושם למדתי, לראשונה, על הבניין הגבוה ביותר של תל אביב הקטנה הניצב ברחוב הרצל 16 בסמוך לצומת, בית פנסק שמו. הבניין תוכנן, כמובן, על-ידי אדריכל יוצא אודסה - יהודה מגידוביץ, וקימוריו בולטים לעין על-אף שקשה להגיד שהוא נראה כבית ששומר.

האדריכל מגידוביץ, יליד אומן שבאוקראינה (האמן מאומן, קראו לו בתל אביב הקטנה), הוא בוגר האקדמיה לאדריכלות של אודסה והוא עלה באונייה רוסלן (1919) והיה אחראי ללא מעט בניינים שתוכננו על ידו, ובהם, היפים ביותר, הם: בית לוין (בניין הקונסוליה הרוסית בעבר), קולנוע "אסתר" ועוד. בבית זה, מספר נתן רועי, נבנתה המעלית הראשונה של תל אביב, שח.נ. ביאליק הוא, כפי הנראה, האיש שטבע את המונח "מעליה", שרשום עדיין בחדר המדרגות. גם לבניינים הסמוכים היסטוריה אודסאית מרתקת שרועי מרתק את המאזינים בסיפורי תולדותיה. מתברר כי תל אביב של פעם (בעיקר שנות העשרים) הייתה ממש שלוחה של אודסה.

מהסברים על בניינים מעניינים ורבי השראה באזור זה, כולל ההיסטוריה של המונח "לילינבלום" כמרכז לחלפנות כספים ולהשקעות פיננסיות, אנו נכנסים לסיור קצר במוזיאון היפהפה "הרצלילינבלום" - מוזיאון הבנקאות הישראלית שהוקם על-ידי בנק דיסקונט. מוזיאון הרצלילנבלום של דיסקונט תוכנן על-ידי שני אדריכלים - יוסף ברלין וריכרד פסובסקי. יוסף ברלין הוא חניך האקדמיה באודסה. קצת בורקס למי שיכול להרשות לעצמו לאכול מזון רווי כולסטרול זה והרבה פירות (בעיקר אננס), והחבורה פוסעת לכיוון בית דיזנגוף - זה שמתחתיו מוצב פסלו של ראש העיר רוכב על סוס. גם דיזנגוף כמובן שהיה אודסאי והגיע לתפקידו במקרה. כמהנדס שהגיע ארצה, נשלח להקים מפעל לזכוכית ליד חוף דור ומשנכשל, עבר לעסקנות ציבורית. תל אביב הקטנה, מסביר לנו רועי, הגיעה עד לאנדרטת המייסדים שבשדרות רוטשילד. דיזנגוף, שהיה ביחסים קרובים עם הברון רוטשילד, הציע והקים שדרה בתל אביב על שמו רוטשילד. הסיבה להקמת שדרה במקום היתה, בין היתר, בשל העובדה שאזור שדרות רוטשילד היה ואדי שאי-אפשר היה לבנות בו בתים. לימים, משהגיע לביקור שר המושבות הבריטי דאז, וינסטון צ'רצ'יל, נאלץ דיזנגוף לנטוע עצים נוספים על המעטים שהיו. בשל קוצר הזמן, נקשרו העצים בחבל כדי ליצור מראית עין של שדרה. כמובן, שהעצים נפלו ברוח וצ'רצ'יל אמר כי גם בפלסטינה עצים צריכים שורשים. בביתו של האודסאי דיזנגוף, הכריז בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והיום הוא משמש כמקום משכנם של "היכל העצמאות" ו"בית התנ"ך" המתקשים לחיות זה בתוך זה.

המסע בעקבות אודסה בתל אביב מגיע לרחוב ביאליק ובו בולטת לעין הארכיטקטורה האודסאית העגלגלה ולפתע, במרכז הרחוב, בית אחר שרועי מכנה כ"סנוקרת שנתנו היקים לאודסאים". בניין ראשון שנבנה בסגנון הבאוהאוס המרובע, שאחר-כך הפך לאחד הסגנונות המרכזיים בעיר. קודם לירידה לרחוב ביאליק, לומדים אנו בתמצית על רחוב אלנבי. העדלאידע של תל אביב, שהתחילה ברחוב אלנבי, היא פרי יוזמתו של הרקדן האודסאי והאמן ברוך אגדתי, שהוא גם מחלוצי הקולנוע הארצישראלי. עוד אנו למדים כי הקזינו "גלי אביב", מול בניין האופרה הישנה, בסוף רחוב אלנבי (שכופף כדי להביא את האנשים לקזינו), נבנה על-ידי שני אודסאים - המשקיע והיזם סלומון גריגורביץ' קרזנובסקי, והמתכנן - מגידוביץ.

בית ביאליק משוקם להפליא. זכרתי כי בילדותי כתלמיד בית הספר "תל נורדאו" ערכנו את הטיול הראשון בכיתה א' בבית ביאליק. זכרתי את חדר העבודה, את הספרייה המרשימה ואת החצר האחורית היפהפייה. החצר איננה יותר ואי-שם, לפני מספר שנים, נבנה שם אגף נוסף שקצת מקהה את היופי שזכור לי משנת 1956. במעורפל זכרתי שגם מניה ביאליק, רעייתו, הייתה שם בעבר לקבלנו.

ההסברים על ביאליק מרתקים. אייקון תרבותי וחברתי בתל אביב של אותם הימים. ממש סלב במונחי היום, שבוודאי כל תזוזה שלו הייתה מתועדת ב"ליאורה" וב"ציפורה" למיניהן. ביתו היה פתוח לכל ומפגשי תרבות רבים נערכו שם ליד שולחן העץ היפה והפשוט שבחדר האירוח. רועי מרחיב ומספר כי ביאליק די סבל מידוענותו. כל יציאה שלו לרחוב הפכה אותו למושא של שאלות, בקשות וקושיות מהמצאת שם בעברית למעלית ועד להתייעצות בעניין שמות לילדים ולמתן חוות דעת על קטעי כתיבה. בערוב ימיו נמאס עליו העניין לחלוטין ומשוררנו הלאומי עבר לרמת גן (המאוד רחוקה אז) כדי להימלט מהטרדות אלו.

השעה הפכה מאוחרת והסיור נאלץ להגיע לסיומו. הפעם למדתי אני משהו מ"לימוד" על שורשיה האוקראינים והאודסאים של העיר בה נולדתי. אותו לימוד לצעירי בריה"מ לשעבר, שעניינו מתן טעם של ישראליות וקמצוץ של יהדות לאותם צעירים שמשפחותיהם היו מנותקות במשך 70 שנות השלטון הקומוניסטי מיהדות ומישראל. אותו לימוד שבו נחשפתי לאנרגיות העצומות הזורמות מצעירים אלו במפגשים הבלתי פורמאליים עם היהדות. לא סמינרים רגילים על תורה ומצוות, אלא דווקא על המטבח היהודי, הבישול היהודי ואפילו, רחמנא לצלן, על סקס כשר.