תקרת האדמה - ספר שירים חדש

זוהַר

מִתְעוֹרֵר מִקּוֹלוֹ שֶׁל הָרַעַם.
אַתָּה יָשֵׁן לְצִדִּי
דֹּק נְשִׁימָתְךָ
פּוֹרֵשׁ סָדִין מֵעָלֵינוּ

סוּסֵי עֲרָפֶל אֲפֹרִים
דּוֹהֲרִים אֶל חַדְרֵנוּ
גֶּשֶׁם נוֹקֵשׁ בְּפַרְסוֹתֵיהֶם
הֶבֶל נְשִׁימָתָם הַכָּבֵד נִסְפַּג בִּשְׁנָתְךָ
אַתָּה יוֹצֵא עֵירֹם מֵהַמִּקְלַחַת
מַיִם נוֹטְפִים מִשַּׂעֲרוֹתֶיךָ
צְעָדֶיךָ נוֹגְעִים בָּרִצְפָּה.
שֶׁבֶר עָנָן.
בַּחַלּוֹן, בֵּין טִפּוֹת
סְיָח בָּהִיר

השירים נושאים בכנפיהם את הקורא כלפי מעלה. בני אדם המופיעים בהם הם מעין בני אלים. גופם אינו נתפס כגוף ממשי ורגשות כמו אהבה קנאה ועצב מוקפאים לעתים בברק המטאפורות. מטבע הדברים זו הכללה. בחלק מן השירים הקיפאון מומס לידי דו שיח שופע דקויות בין רגשות מחשבות ובין קומות התודעה השונות של המשורר והקורא. באופן כללי לא תהיה זו טעות לומר כי התנועה הפואטית זורמת מן הפסיכי למיתי ופחות לכיוון ההפוך.

חִיל וּרְעדה

וְלֹא נֶאֱמַר דָּבָר
וְלֹא נִכְתַּב
עַל הָרְאִי שֶׁנִּפְרַשׂ תַּחַת רַגְלֵינוּ
בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי הַשְּׁתִיקָה

כְּכָל שֶׁקָּרַבְנוּ אֶל הַמָּקוֹם
רָחַקְנוּ מֵהַבַּיִת
וּכְשֶׁהִגַּעְנוּ אֶל
פִּסְגַּת הָהָר
הָיִינוּ
בְּתַחְתִּית הָעֵמֶק

יצירת היופי בשירים הללו אינה טרוויאלית. שיר לרוב הוא סוג של סדר אינטגרטיבי. דהיינו, חלקי השיר אחוזים זה בזה בקשר בלתי ניתק. מילה אחת לא במקומה והשיר כולו קורס או משתנה לחלוטין. לעומת זאת השירים ב"תקרת האדמה" נקראים כפתוחים יותר; כאילו צועד המחבר בתוך עולמו ומשליך צעיפים צבעוניים על מושאי עולמו כמצביע עליהם יותר מאשר קושר ביניהם לכדי חליפה מהודקת.

לסיום אחד מן השירים היפים והמאוזנים בספר (לטעמי).

צפור היד

הָבֵא לִי כּוֹס מַיִם
הָבֵא לִי אֶת צוּרַת הַכּוֹס וְאֶת תְּכוּנַת הַמַּיִם
מָלֵא אֶת כּוֹס הַמַּיִם בְּאֵשׁ
וְהַנָּח אוֹתָהּ עַל שֻׁלְחַן הָעֵץ
הַנָּח אוֹתָהּ עַל יַד צַלַּחַת הָאֲדָמָה
הֶעָבָר לִי אֶת הַמֶּלַח
אֱחֹז בַּמְּכָל הַמֵּכִיל אֶת הַמֶּלַח
וּבַמֶּלַח הַמֵּכִיל אֶת תְּכוּנָתוֹ
הָשֵׁט אֶת צִפּוֹר הַיָּד עַל מִישׁוֹר הַשֻּׁלְחָן
תֵּן לִי אֶת הַצִּפּוֹר
אֶת הַבָּשָׂר וְהַדָּם הַכְּרוּכִים זֶה בַּזֶּה
אֶת הַנּוֹצָה וְאֶת הַכֹּחַ הַמֵּרִים אֶת הַגּוּף