תחקיר: שלטון הפקיד של מייק בלס

בשבוע שעבר מנתה הכנסת שש שנים לאישורו של החוק ליישום תוכנית ההינתקות, חוק שבלס היה מעורב עמוקות בעיצובו. הוא טוען שרק עקשנותו היא שגרמה לשרון ללכת על מהלך של העברת החוק בכנסת, ולא להסתפק בהכרזה על צו פינוי מטעם הממשלה. בדיון שנערך בכנסת נימק בלס את המלצתו: בגירוש ימית היה הסכם שלום שאושר בכנסת וצו הממשלה היה רק אקט פורמלי. בנוסף, הגירוש מימית נעשה בעולם שלפני חקיקת חוקי היסוד. לשיטתו, רק חוק בכנסת יאפשר לגיטימציה ציבורית לפינוי באמצעות החיילים.

בנוסף דרש בלס משרון להמתין פרק זמן של חצי שנה בין ההחלטה בכנסת לגירוש עצמו, וכן להעניק למגורשים פיצוי הוגן. מרואיינים אחרים לכתבה זוכרים מציאות קצת אחרת, ומייחסים לבלס אחריות רבה בכל הנוגע לעיצובו הבעייתי של תהליך ההינתקות, וממילא גם למצבם של המגורשים כיום. לטענתם, בלס כופף את ועדת החוקה בכנסת שביקשה לתת למיועדים לעקירה פרק זמן משמעותי יותר להתארגנות. בלס גם החליט שמגורשים מהיישובים שנבנו בגיבוי ממשלתי יקבלו פיצויים גבוהים יותר מאשר המגורשים מיישובים כדוגמת שירת הים. ועדת החקירה הממלכתית לבחינת טיפול המדינה בשיקום עקורי גוש קטיף, בראשות השופט אליהו מצא, ביקרה את בלס על החלוקה הדיפרנציאלית.

בכלל, חברון היא דוגמה בולטת למדיניותו של בלס. מדינת ישראל לא השיבה את כל הנכסים היהודיים שבחברון לבעליהם לאחר מלחמת ששת הימים. נכסי הקרקע של היהודים הועברו לאפוטרופוס הירדני וממנו לאפוטרופוס הישראלי. לאחר החלטת הממשלה שהתקבלה ב-1980 על חידוש היישוב היהודי בחברון, החלה עו"ד פליאה אלבק ז"ל בעבודת נמלים משפטית מדוקדקת שתכליתה הקצאת הרכוש היהודי לטובת פיתוח היישוב היהודי בעיר. היישוב היהודי בחברון, המונה כיום כ-100 משפחות, נבנה בצורה הזאת בהליך חוקי.

אחד הנכסים היהודיים שהממשלה המשיכה להשכיר לערבים היה השוק של חברון. ההשכרה נפסקה ב-1994, אז פונה השוק כחלק מצעדי הביטחון שננקטו בעקבות הירי של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. שבע שנים עמדו החנויות ריקות, עד שב-2001, בעקבות רצח התינוקת שלהבת פס, נכנסו לתוכן התושבים היהודים והקימו במקום שכונת מגורים. עיריית חברון עתרה לבג"ץ בדרישה להחזיר את החנויות לידיה. המינהל האזרחי הוציא ליהודים צווי פינוי, והחל הליך משפטי ארוך. בסיומו החליטה ועדת העררים הצבאית שישנה עדיפות להשכיר ליהודים את החנויות שבהן הם מתגוררים, וזאת כדי למלא את חובת המדינה כאפוטרופסית לשמור על הנכסים במצב טוב.

ח"כ דהיום דודו רותם, שייצג אז את היישוב היהודי בחברון כעורך דין, פנה למדינה בבקשה להשכיר את השוק ליהודים כהמלצת ועדת העררים. לאחר שנים של התעלמות מהפנייה נכנס בלס לתפקידו, וב-2005 החזירה המדינה תשובה שלילית והודיעה על פינוי התושבים היהודים מהשוק. המתיישבים פנו ליעקב נאמן, שהיה באותה עת עורך דין פרטי, וזה ישב עם בכירי המשפטנים מטעם המדינה והציג פתרון משפטי (שזכה לכינוי 'מתווה נאמן') לאימוץ החלטת ועדת העררים. בהתאם ל'מתווה נאמן' נשלחה הודעה לבג"ץ ואף נחתם הסכם עם התושבים, ואלה יצאו מהדירות ללא עימות כדי לשוב אליהן בהתאם לאותו הסכם.

אלא שאז, ב-2006, הנפיק בלס חוות דעת השוללת את 'מתווה נאמן', ובהתאם לה הודיע היועץ מזוז כי השוק לא יינתן לתושבי חברון היהודים. בלס דחה את 'מתווה נאמן', ושלל את עמדת היועץ המשפטי המופקד על יו"ש שלפיה ניתן לשקול את ביטול הדיירות המוגנת של הסוחרים הערבים מכיוון שהסוחרים לא נמצאים בשוק ויש להם מקום אחר לסחור בו. לדעת בלס מדובר בעמדה מוטעית, משום שנטישת הסוחרים נבעה מפעילות צה"ל. חוות הדעת של בלס חסמה למעשה את פיתוחו של היישוב היהודי בחברון. מאז ההחלטה לא הוקצה עד היום אף נכס ליישוב היהודי בחברון.

ב-2008, במהלך דיון משפטי על 'בית עזרא' שבחברון, חשפו התושבים חוות דעת משפטית סודית שכתב היועץ המשפטי הממונה על יו"ש, ובה מפורטות חובות האפוטרופוס (המדינה) כלפי נכסי היהודים שנרצחו בתרפ"ט. בחוות הדעת נטען שהמדינה חייבת לשמור את הנכס במצב טוב ותקין, ולכן עליה להשכירו כדי שלא יוזנח. בנוסף, עליה להשתדל לעשות בנכס את מה שהבעלים המקוריים היו רוצים שייעשה בנכסיהם, וכן היא צריכה לפעול לטובת הציבור שגר בסביבות הנכס. היועץ המשפטי טען שמנימוקים אלו ראוי להשכיר את הדירות ליישוב היהודי בחברון, וכך פסקה אחריו ועדת העררים הצבאית. אך חוות הדעת לא עזרה, שכן מי שקובע לבסוף הוא מייק בלס וזה חסם למעשה כל שינוי במצב נכסי היהודים בחברון. אפילו גן ילדים לא ניתן להקים בעיר בשל המחסום המשפטי שהציב בלס.

"אין היום בלטה בחברון שניתן לשים בה את הגן, כי כל עתודות הקרקע של היישוב היהודי בחברון נמצאות ברכוש היהודי השדוד", מספרת אורית סטרוק, תושבת חברון. "בלס דן לחנק תמידי את היישוב היהודי בחוות הדעת שלו. אין לאן לזוז, למרות שיש פה שטחים עצומים להכפלת היישוב פי חמישה לפחות רק מהנכסים העומדים ריקים ושוממים.

"חוות הדעת הזו לא הגיונית, משום שלפיה יוצא שכל מה שהמדינה עשתה בחברון עד שבלס נכנס לתפקידו היה לא תקין. כביכול כל המשפטנים שהיו לפניו לא ידעו מה הם עושים, וכביכול היועמ"ש ליו"ש, שכתב את חוות הדעת הסודית, לא יודע מה הוא שח. בקיץ האחרון כל היישובים קיבלו מקומות לגני הילדים, ורק בחברון הילדים ממשיכים ללמוד במרתף".

בלס העדיף שלא להתראיין לציטוט, ואף סירב להצטלם לכתבה. תחת זאת הוא זימן אותנו לשיחת רקע בלשכתו, ובה ניסה להסביר את מהלכיו השנויים במחלוקת.

לטענתו, את 'הצו לשימוש מפריע' המאפשר פינוי משפחות מבתים שנבנו ביישובים לא מוכרים ביו"ש אף לאחר 5 שנים מוציא מפקד כוחות צה"ל ביו"ש, "המתמודד עם המציאות המורכבת של סכסוכי קרקעות". על-פי המשפט הבינלאומי, תפקידו לדאוג לקיום החיים התקינים ולשמור על הרכוש הפרטי, הביטחון והקניין. קיימים אזורים שנסגרים לצרכים צבאיים כך שהפלשתינים לא יכולים להיכנס לקרקעותיהם. היהודים, שהמגבלה לא חלה עליהם, יכולים להיכנס לקרקעות. המצב מחייב הפלייה מתקנת לטובת הפלשתינים, סבור בלס.

בנוגע לחברון מסביר בלס שמסירת החנויות ליהודי חברון "מייצרת תמרוץ שלילי". לדעתו, מדובר באזור שיש לנהוג בו ברגישות יתרה. מחד-גיסא לא מחזירים לשוק את הסוחרים הפלשתינים, ומאידך-גיסא לא מיישבים את השוק בתושבים יהודים. אחרת, הוא טוען, ייווצר רושם של תחבולה שבמסגרתה פינתה המדינה בכוח הצבא את השוק ומסרה אותו ליהודים. זה אומנם לא אסור, אבל גם לא ראוי, הוא קובע.

לטענתו של בלס החלטותיו מתקבלות על-פי מצפונו המקצועי ובידיעה שהוא לא התחנה הסופית במשרד המשפטים, ושהוא עומד לביקורת הכנסת, בג"ץ והתקשורת. בפועל יש לציין כי נדירים המקרים שבהם החלטותיו נהפכות על-ידי הרמות הממונות מעליו.

לדבריו, ישראל נדרשת להתמודד חדשים לבקרים עם מוסדות האו"ם כמו הוועדה לזכויות האדם. החלטותיו נועדו לכסות את ישראל במישור הדין הבינלאומי. לדבריו עלינו להתנהג בצורה חוקית ומסודרת כדי שנוכל להצדיק את התנהלות המדינה בפני בג"ץ והאו"ם. הבסיס לכל החלטותיו בנוגע לפעילות בשטחי יו"ש הוא פרדיגמת "התפיסה הלוחמתית".

את החלטותיו על תוואי הרכבת ועל אתר הפסולת באבו-דיס הוא מבסס על "השימוש המשותף". לטענתו, השימוש בשטחים המוחזקים ב"תפיסה לוחמתית" לצורכי המדינה המחזיקה בעייתי במשפט הבינלאומי. לפי אמנת ז'נבה, ניצול קרקע באזור כבוש לשימוש בקרקעות ובאוצרות הטבע צריך להיעשות לטובת האוכלוסיה הנכבשת.

בלס משתבח בכך שהמחלקה בראשותו מטפלת גם בהתאמת החוק הישראלי לשטחי יו"ש כדי לאפשר חיים נורמליים לתושבי האזור. דוגמאות: החלת חוק האנרגיה החלופית המאפשר ליצרנים פרטיים להפיק חשמל מלוחות פוטו-וולטאים; התאמת המכרז לרדיו אזורי בשטחי יו"ש מטעם הרשות השנייה; תיקון צו שפותר בעיות בגביית הארנונה ביו"ש, ועוד.

פרויקט נוסף שבלס מציין הוא יצירת מסגרת תקציבית נפרדת למינהל האזרחי ביו"ש. במסגרת עתירה שהוגשה נגד פעילות המחצבה הישראלית ביו"ש נטען שהמדינה מנצלת את משאבי הטבע ומעבירה אותם לשטחה בניגוד למשפט הבינלאומי. כשהסתבר לבלס שהכספים שנגבו כתמלוגים על פעילות המחצבה הועברו לתקציב המדינה הוא החליט שהדבר לא ראוי, ושההכנסות של יו"ש צריכות להירשם כהכנסות האזור בספר התקציב, ולשמש את המינהל האזרחי.

אחת הסוגיות הרגישות ביותר המונחות לפתחו של בלס היא אישור תוכניות מתאר ליישובים ביו"ש. ממשלות ישראל הקימו את היישובים ללא תוכניות בניין עיר (תב"ע), וכך לכל סגירת מרפסת נדרש אישורו של שר הביטחון. היעדר האפשרות הממשית לקבל אישורי בנייה או הרחבה לא מותיר ברירה לרבים, ואלה הופכים לעבריינים בעל כורחם. בלס מסכים עם הקביעה שהסיטואציה שבה אנשים נורמטיביים חיים בצורה לא נורמטיבית היא פסולה. למרות זאת, עו"ד עקיבא סילבצקי המייצג את המועצה האזורית שומרון פנה לבלס לפני מספר שנים בבקשה להקים ועדה משותפת עם גורמים בפרקליטות הצבאית כדי לקדם תוכניות מתאר ליישובים שהוקמו כדין – אך עד היום טרם נענה.

אחרי דוח המאחזים של טליה ששון ניסה בלס להסדיר את הסוגיה. הוא ספג ביקורת דווקא מצידה של ששון, שטענה כי הוא מגמיש את הכללים באופן שיערער את השליטה שיש לממשלה על הבנייה ביו"ש. ששון התקוממה במיוחד נגד ההמלצה להפקיע משר הביטחון את הסמכות לאשר הרחבות "סבירות וצמודות דופן" של התיישבויות קיימות, ולהעבירן למועצות המקומיות והאזוריות.

בלס טוען שבסופו של יום גיבוש המדיניות הוא בידי הממשלה. כך למשל במקרה של גבעת היובל, שבה מיועדים להריסה בתיהם של קציני צה"ל רועי קליין ואלירז פרץ הי"ד. הדרג המדיני החליט להכשיר את הבנייה ובלס שוקד על גיבוש המתווה המשפטי כך שיעמוד במבחן בג"ץ. חלק מהאדמות בגבעת היובל הן פרטיות וחלקן אדמות מדינה, ובלס הכין הצעות משפטיות שונות להכשרת כל היישוב. ההחלטה הסופית היא בידי שר הביטחון השוקל את האינטרסים המדיניים.

דוגמה נוספת למעורבות הממשלה ניתנה לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, כאשר בלס הסדיר פתרונות לחלק מכיתות הלימוד ביו"ש, אבל הותיר ללא פתרון 23 כיתות בריכוזים שונים מנימוקים משפטיים שונים. הביקורת הציבורית הנוקבת גרמה לממשלה להידרש לעניין, והצוות של בלס גיבש הסדר חוקי מיוחד שאִפשר להעלות קרוואנים אל הקרקע ולהקים את הכיתות.

בנוגע לסוגיית קציבת המשרות של היועצים המשפטיים, בלס סבור כי כמו כל רפורמה גם הרפורמה הזו תעבור בסופו של תהליך. המטרה סומנה, והיועמ"שים החדשים כבר מועסקים בקדנציה בת שבע שנים. ביחס ליועמ"שים הקיימים מציע בלס לנהוג ברגישות עם אנשים שנתנו את מיטב שנותיהם למערכת. לא מדובר בחיילים על לוח השחמט שניתנים להזזה כלאחר יד, הוא טוען.

בלס מתקומם על כך שקציבת הכהונות התחילה דווקא ביועצים המשפטיים. לטענתו נעשה להם נעשה 'סיכול ממוקד', ודווקא בשעה ש"הדבק היחיד המחבר את החברה המקוטבת שלנו הוא החוק". קל להסית נגד היועצים המשפטיים כמי שמביאים לביורוקרטיזציה ולמשפטיזציה של השירות הציבורי, הוא סבור, אבל מעטים מבינים את המהות העמוקה של התפקיד. הוא הוסיף וציין שמעטות ההחלטות במשרדי הממשלה המתקבלות על-ידי איש אחד, ולרוב מדובר בתהליך קבלת החלטות של משרד שלם.

הוא גם מזכיר שבעקבות החלטת ועדת ברגר, הקדנציה שלו עצמו תסתיים בעוד קצת יותר משנה (כחלוף שמונה שנים). קודמו, מני מזוז, כיהן בתפקיד 10 שנים. לפניו ישב יהושע שופמן על כיסאו במשך 14 שנים, ולפניו כיהנה יהודית קרפ במשך למעלה מ-20 שנה.

סוגייה אחרת, שאיננה שייכת לאזור גיאוגרפי מסוים, מתייחסת למה שמכונה בעיית המשילות. המדינה סובלת בעשורים האחרונים מבעיית משילות חמורה. האם ישראל היא דמוקרטיה או פקידוקרטיה, שואלים רבים. בעוד היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה מכהנים ללא הגבלה, מנכ"לים ושרים מכהנים תקופות קצרות שחלק נכבד מהן מוקדש לגיבוש מדיניות וללמידה של ענייני משרדיהם. בעיית המשילות מתבטאת בחוסר היציבות של הדרג העליון בשלטון. השרים תלויים בעובדי שירות המדינה הקבועים.

בישראל נהוג המודל הבריטי שלפיו עם חילופי הממשלה נותרים בעלי התפקידים הבכירים על כיסאם למעט מספר מצומצם של משרות אמון. מתנגדי השיטה טוענים שהפקידים "מצפצפים" על השרים ומעכבים יישום מדיניות שאינה מתאימה לעמדתם. הטענה היא כי רבים מהפקידים הבכירים הם בעלי השקפת עולם פוליטית המזוהה עם השמאל הקיצוני, והם משליטים את עמדותיהם במסווה של עמדות מקצועיות ומשפטיות. התוצאה היא שהאזרחים בוחרים ימין ומקבלים מדיניות של שמאל.

כדי לנטרל את תסמונת הפקידוקרטיה נדרשת קציבה של כהונתם של הפקידים הבכירים בשירות המדינה – כנהוג לגבי הרמטכ"ל וראשי השב"כ והמוסד. צוות בראשות המשנה לנציב שירות המדינה, יעקב ברגר, המליץ לממשלה על החלת קדנציות לכ-100 משרות בדרג הבינוני-הגבוה (מיעוט ביחס ל-1,100 המשרות הבכירות במשרדי הממשלה).

בלס עומד כיום בראש המאבק למניעת קציבת הקדנציות של היועצים המשפטיים. הוא נאבק בכל כוחו הציבורי, יש הטוענים אף בבוטות, כדי שכהונתם של היועצים לא תוקצב בזמן. בין היתר מנמק בלס את עמדתו בנזק הכלכלי שעלול להיגרם ליועצים בסיום תפקידם.

היחיד שהתייצב מולו היה שמואל הולנדר, נציב שירות המדינה עד לאחרונה. לדבריו, רוב העובדים הבכירים שבהם מדובר מועסקים בחוזים אישיים המקנים שכר גבוה בתמורה לוויתור על קביעות, ובלס מתעלם ממעמדם המיוחד. לדבריו המדינה הייתה מוכנה לשלם מראש תנאי שכר מפליגים לפקידיה כדי שלעתיד לבוא לא תצטרך לסנדל את עצמה עם פקידים שהם "מסמר בלי ראש"..

"הסתייגויותיו (של בלס) מתיימרות להיות משפטיות", כתב הולנדר לשר נאמן וליועץ וינשטיין. "אך למעשה הן שילוב של כניסה לתחומים מובהקים של מדיניות מחד-גיסא והגנה סקטוריאלית של איגוד מקצועי מאידך-גיסא... קשה להשתחרר מהחשש שלא שיקולים משפטיים טהורים עמדו ביסוד ההבחנה של בלס... נזכיר כי הצוות שלו הכביר מילים על הצורך ברענון השורות, אך כשהדברים אמורים ביועצים המשפטיים אין לשיטתו צורך בהתחדשות וברענון".

בלס בן ה-52 הוא יליד הרצליה. לירושלים עלה ב-1987 והוא מתגורר מאז בגבעה הצרפתית. הוא נשוי לתרצה, ואב לשלושה ילדים: גיא, נועה ומאיה. את השם מלכיאל קיבל מאביו המנוח, הבקיא בתנ"ך. לימים מצא שבאותו הדף שבו נזכר שמו בספר במדבר נזכרים גם שמותיהן של אשתו תרצה ובתו נועה.

בצעירותו שאף להיות עיתונאי בגלי צה"ל ש"דוחף מיקרופון לרמטכ"ל". לאחר שהתקבל קיבל מכתב מאכ"א שהפרופיל שלו גבוה ונשלח לשירות קרבי. בין לבין התבשר במכתב נוסף על קבלתו ללימודי משפטים בעתודה האקדמית הצה"לית. לאחר שירותו הסדיר המשיך בשירות קבע שלוש שנים נוספות בפרקליטות הצבאית, תחילה בענף הדין הבינלאומי ומשם כתובע צבאי ביפו.

בשנות ה-80 חקר בלס את פרשת איראנגייט, כעוזרו של האלוף רפאל ורדי שמונה לבקשת ארה"ב לבדוק את מעורבות ישראל בפרשת מכירת מאות טילי 'טאו' ו'הוק' לאירן. הוועדה הגישה לקונגרס ולסנאט דוח שניקה את ישראל מההאשמות. עבור בלס הייתה זו פרשה מעצבת בהבנת תהליכי קבלת ההחלטות בממשלה ובקבינט. בפרשה נחשף כיצד נשיא ארה"ב רונלד רייגן אישר את עסקת הנשק דקות ספורות לפני כניסתו לניתוח בבית חולים, כשהוצגו לפניו שברירי מידע. בלס חקר אז את ראשי הממשלה שמעון פרס ויצחק שמיר, ואת שר הביטחון יצחק רבין.

בלס עבד כ-16 שנים במחלקת הבג"צים בפרקליטות וייצג את עמדת המדינה באלפי עתירות, ביניהן פרשות מתוקשרות בתחום יחסי הגומלין שבין הימין האידיאולוגי למדינה. בין היתר הוביל בלס את המאבק המשפטי נגד ערוץ 7. בלס טורח לציין באוזנינו כי פרשת ערוץ 7 הייתה עבורו רגע מעצב. "עד אז סברתי לתומי שתצהיר שקרי לבית המשפט לא מגישים", הוא אומר.

בהמשך נשלח בלס לשנת לימודים באוניברסיטת הרווארד במימון קרן וקסנר, שם למד לתואר שני במנהל ציבורי.

כמשנה ליועצים המשפטיים אליקים רובינשטיין, מזוז וכיום וינשטיין, בלס מעורה עמוקות בעניינים המדיניים. החל מ-1994 היה מעורב במו"מ עם הפלשתינים בקהיר ובטאבה סביב הסכם עזה-יריחו, בהסכמי הביניים של אוסלו ובמתווה אנאפוליס. עמדתו היא עמדה שמאלית מובהקת: המצב שבו ישראל נמצאת 44 שנים בממשל צבאי ביו"ש הוא לדעתו חסר תקדים בעולם, והקהילייה הבינלאומית לא תוותר לישראל בעניין. לכן חובה להגיע להסדר כלשהו עם הפלשתינים ולסיים את הסכסוך.

בין יתר תפקידיו רבי ההשפעה של בלס, נמנה גם איתורם ואישורם של נושאי משרות בכירות בשירות המדינה. הוא למעשה האיש שחותם ומאשר את כל מינויי הממשלה.