ניתן לשער שלאחר כישלון תוכנית ההינתקות של ראש הממשלה אריק שרון, במשאל הפנימי בליכוד ביום ראשון האחרון, חידשו במחוזות השמאל הישראלי את טקס הקיטורים הקבוע: גנבו לנו את המדינה, מה פתאום שהם יחליטו (הליכוד) בשביל כולנו, אין סיכוי במדינה הזאת, זאת לא דמוקרטיה וכו'… וכמובן המילה האופנתית ייאוש!
ודאי כבר ממלאים את השיח של השמאל הישראלי. כבר מדברים על הפנינג התנחומים הקבוע של השמאל בכיכר רבין בתל אביב של כל 'היפים והצודקים' בחברה הישראלית ועל הנחמה שבאלפים הרבים שיתכנסו בכיכר רבין להתחכך יחד ולשיר לשלום.
כל מה שעשו המתנחלים לקראת המשאל: ההתגייסות ההמונית, המעבר ממתפקד למתפקד בליכוד, הנוכחות בצמתים, בקלפיות, בכיכרות - את כל זה יכל לעשות גם השמאל. גם השמאל יכל לעבור מבית לבית, להתגייס, לשכנע ולהתעקש שהשפעה פוליטית לא רוכשים דרך שכנוע המשוכנעים אלא דרך השפעה על המתלבטים, דרך הוויכוח עם המתנגדים.
ההיסטוריה רצופה בהצלחות המעטים על הרבים, הנחושים על הנרפים, המעיזים על המהססים והיוזמים על הנגררים. דמוקרטיה אינה שונה מכל מאבק אנושי אחר ואינה רק, גם לא בעיקר, צירוף של מספרים וספירת קולות. ניצחון הימין במשאל האחרון אינו רק עדות למחויבות שלהם לדרכם אלא גם לחוסר המחויבות והנרפות של השמאל. אותו שמאל שיוצא ידי חובתו הציבורית בעוד כנס אלפים בכיכר רבין, בלב תל אביב, ודי לו בכך.
אין אפשרות לאמוד את השפעתם האמיתית המצטברת של עשרות כנסי רבבות במרכז תל אביב על דרכנו המדינית ועל פניה של ישראל העתידית. יש אפשרות לספור את הבתים, התושבים, הכבישים והמפעלים שהוקמו ביהודה, שומרון ועזה מאז עצרת ההמונים האחרונה של השמאל. מעשה התנחלות המעצב את המציאות, גובר וחזק מכל זעקות הייאוש של השמאל. שהרי למדנו מבן גוריון שהציונות המעשית, זו של דונם פה ודונם שם היא שמעצבת את המציאות המדינית לטוב וגם לרע.
אכן השמאל לא השכיל להקים לעצמו, מזה הרבה שנים, ציונות חלופית, מעשית, חלוצית, שתתיישב בנגב ובגליל שתיקבע ותעצב במעשיה ולא במחדליה את גבולותיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. השמאל לא השכיל לדבר לחברה הישראלית, למתלבטים ולמתנגדים. הרי אצל רבים בשמאל דיבור עם מתנחלים גרוע בהרבה מדו-שיח עם הפלשתינים. יותר מכל חשף המשאל את דפוס המחדל המתמשך של השמאל, מקטרים… בוכים, מתכנסים אבל לא מתגייסים, לא עושים, לא יוצאים לשוליים.
דרוש שמאל חדש, כזה שממוקד בחברה הישראלית, מדבר אתה, עם כל פלגיה: חרדים ודתיים, מתנחלים ובדואים, ערבים מהגליל ועולים משדרות. שמאל שמשפיע עלינו בתוכנו, ולכן עלול גם להיות מושפע, רחמנא לצלן. שמפנה את מרצו המדיני לא לפלשתינים ולא לשוק האירופי, שלא מטיף מוסר לחברה הישראלית אלא קשוב מאד לפחדיה וחששותיה. דרוש שמאל שמסוגל להתגייס במחויבות מלאה ובאחריות אישית ולעבור מדלת לדלת, משיחה לשיחה גם בהתנחלויות עצמן, שמוכן לגור בבאר שבע וכרמיאל, באופקים ובמצפה רמון.
שמאל שאת כנסיו, גם אם הם מעוטי משתתפים, הוא מקיים במעלות, קריית שמונה ואופקים. שמאל שלא רק חותם על עצומות באינטרנט אלא מחתים באופן אישי בערד ואילת. שמאל של אחריות אישית שלא מכיר את המילה יאוש ולא את משמעותה וניגזרותיה. שמאל שמנמק לנו את המטרה שלנו ולא מסביר לנו את החברה הפלשתינית ממשאלות ליבו.
עד שלא יהיה לנו שמאל כזה ימשיך השמאל להפסיד במאבק הציבורי על עתידנו כאן, תמיד, באופן קבוע. אף מפגש שלום באירופה ואף עצרת אלפים בתל אביב לא תשנה את התהליך.
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
