ב
כוכב נולד נורא רוצים שתבכו. אז הביאו ילדונת בת 17 עם קול של מאמא כושית ואבא חולה (כי מוכרחים איזו טרגדיה אנושית כדי לתבל את כל העסק), והביאו עוד ילדונת שבכלל לא בטוחה שהיא רוצה להיות בתוכנית אבל שרה מאוד יפה ובשביל הגיוון, הביאו עוד ילדונת, שסוחבת כבר מהפרק הקודם - היא נמצאת בפנימייה ומורדת במוסכמות והשופטים לא בטוחים אם היא באמת יודעת לשיר אבל בסוף היא עוברת לשלב הבא וזה מה שחשוב.
ואם לא תבכו מרוב התרגשות, אולי תבכו מרוב צחוק? הו, אז בדיוק בשבילכם הביאו עורך-דין מבוגר שעוד יגיש תביעה נגד המורה לפיתוח קול (בהמלצת יאיר ניצני) ועוד גבר מבוגר שכותב שירים באנגלית / סווהילית ואיזה ליצן שבא לעשות הפעלות לקהל ולמען האמת היה מעניין יותר מכל מה שהיה בפרק השני של העונה.
תגידו שמדובר בהיטפלות לקטנות - אולי בצדק בסך-הכל, החוויה נעשתה מעט פחות מייגעת לעומת הפרק הראשון, אבל ייתכן שכמו ביחסי סאדו-מאזו, מתרגלים לכאב מהר מאוד. כי עם כל הצער, משהו במתכונת הנוכחית לא עובד.
ראשית כל, לאן נעלמו כל הגברים שיודעים לשיר? למעט יוסי אשר, האופה / חשמלאי המקסים עם הקול הווירטואוזי, האם כל שאר הזמירים הומרו על-ידי כוחות רשע בקבוצת בנות "כמעט 17" מהפריפריה ובאיזה ילדון קיבוצניק שממש לא יודע לשיר אבל איכשהו הצליח לעבוד על השופטים? או במילים פשוטות: האם אזלו מן העולם הבחורים בשם הראל?
שנית, שמישהו יסביר לי מה לכל הרוחות עובר על השופטים: על קלרה סבג המתוקה, בעלת קול הביונסה המרטיט, אמרו שהיא לא באמת יודעת לשיר. על הקיבוצניק שהוא אומנם ילד מלבב אבל אוחז בכישורים ווקלים כשל המדיח בחדר האוכל - אמרו שהוא מקסים, מיוחד ומעניין ועל יוסי אשר (האופה / חשמלאי מקודם) ניהלו דיון ארוך. מה קורה פה?
ועוד נקודה למחשבה: מדוע מתעקשים עורכי התוכנית להשמיע לנו את השירים של המתמודדים במלואם? במקרים כמו אלה של קלרה זה נחמד, אבל כשזה נוגע לשאר הזייפנים - האם לא חבל לשרוף כמה דקות טובות של פריים טיים יקר על צלילים שאפשר לשמוע בחדר ההמתנה לרופא השיניים?
אני מרשה לעצמי לנחש, למרות שאולי מוקדם מדי בשלב הזה, שאחרי שמונה שנים, בהפקת כוכב נולד כבר מרשים לעצמם לקחת את כל העסק הרבה פחות ברצינות. לא באמת אכפת להם אם הצופים שלהם רוצים לראות עוד נבחנים מזמרים, ופחות תאונות ווקליות שאפשר למצוא בכל ערוץ שני ביו טיוב או בני נוער שמלהגים למצלמת הוידיאו שניתנה להם - הם יכריחו אותם לצפות במשפחות הדומעות שעומדות מחוץ לחדר האודישנים (מישהו אמר דרמה זולה?) או בהופעות מביכות באורך הנצח של נבחנים נטולי כישרון - העיקר למלא שעה וחצי, ללכת הביתה ויאללה, נתראה בגמר.
ייתכן שהעונה הזו פשוט סובלת ממחסור משווע בכישרונות אמיתיים או סיפורים מעניינים, כך שעורכי הפרק חייבים למתוח את הדרמה האנושית עד למקסימום האפשרי עם מה שיש להם, גם אם מה שיש להם הוא מעט מאוד. ייתכן שסתם נגמר להם הכוח ובמקרה הזה, אולי רצוי שיציצו על העונה הנוכחית והמצוינת של מקבילתם האמריקנית,
אמריקן איידול, שגם אחרי 10 שנים מצליחה לגרום לנוסחה לעבוד.
אבל די עם הספקולציות, הן לא משנות. מה שמשנה הוא ששני פרקים לתוך העונה הזו, העסק הזה לא מעניין. לא מחזיק, לא מותח, לא מרתק. אפשר מאוד בקלות לדעת מי יעבור את האודישן ומי לא, מי יהיה מביך באופן מכאיב לצפייה ומי יצליח איכשהו להרעיד את לב האבן של יאיר ניצני ואין שם שום דבר בינתיים שבאמת עושה חשק לחזור ולצפות מדי שבוע.
ומילה אחת, מפרגנת דווקא, לסיום: קצת כמו העונה הנוכחית של "אמריקן איידול", המתמודדים המוצלחים השנה מצטיירים כצעירים מתמיד, כאלה שבעוד שנה, כשכבר יהיו פליטי ריאליטי עם תעודות, נלווה לגיוס לצה"ל. ועם כל הציניות המתבקשת, יש משהו מכמיר לב בילדים האלה, שגדלו על התוכנית הזו ומתייצבים עכשיו לאודישנים בשיא הקוליות שלא הייתה לדור שלפניהם. הם מתנהגים בטבעיות עם המצלמה, הם מריצים דאחקות עם השופטים, הם עולים לבמה ומופיעים מול קהל בנונשלנטיות, כאילו הם סתם קפצו למקלחת ובאופן כללי מוכיחים שכשגדלים על תוכניות מהסוג הזה, לומדים לחשוב אחרת על כל מושגי הטלוויזיה, התהילה והפריים טיים. רק חבל שמי שעורך את התוכנית לא גדל והתפתח יחד איתם.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
