|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
לא משלימים יותר עם ''זה מה יש!'' [צילום: פלאש 90]
|
|
|
המחאה כשיעור לחיים בישראל
|
|
המשפט הישראלי הנפוץ, הגלותי, הדפיטיסטי ששמענו כאן עשרות שנים, כתורה מסיני, "זה מה יש", מבוטל בזאת! בשמחה ובגילה אנחנו משליכים אותו לים, לראש השנה, יחד עם כל חטאינו
|
|
בזכות המחאה, תינוק בן יומו יגדל ויתפתח עם הזמן בכל מה שקשור לזכויות האזרח. אנחנו לא עוד כבשים מובלות לטבח, למדנו - מהוססים, לא בטוחים בעצמנו ומחזיקים אצבעות - כי יש לאזרח מה לעשות מול השלטון הנבחר. האזרח לא רק שם פתק בקלפי וסומך על נבחריו, טייקוניו, שריו וראשי המפלגות שידאגו לו. עכשיו האזרח מתערב ולוחם על זכויותיו. התקופה קצת משונה: אביב במזרח התיכון? דמוקרטיה במדינות ערב? לא ממש וממש לא. אביב בישראל? עוד רחוק, רחוק מאוד אפילו. אבל יש התחלה של דברים. לפחות לא נשמע יותר משפטים כנועים של אזרחים אדישים, חלשים ופחדנים, מסוג שלשת המילים "זה מה יש!". לפתע, עיתונאי כמו מיקי רוזנטל, יוצר "שיטת השקשוקה", לוחם אמיץ בשלטון משפחת עופר, כבר לא נחשב לתימהוני. לפתע, כל אזרח אינטליגנטי מהשורה, בקי בדירוגים השונים של מדינות OECD שאליהן הצטרפה ישראל, ורואה במו עיניו שאנחנו בתחתית הרשימה. בחינוך, בזכויות אזרח, באיכות חיים, במחירים (שלנו כידוע הכי גבוהים). לפתע כל פטריוט ישראלי שיודע שיש לנו ארץ נהדרת, לא רק צוחק מול תוכנית טלוויזיה סאטירית אלא יוצא להפגנות של ממש. לפתע כל אזרח אינטליגנטי, ולא משנה מאיזו עדה, מבין שהיינו תמימים, שחשבנו שיש לנו ממשלות שדואגות לנו, נבחרי עם שאכפת להם מהבוחר. פתאום כ-ו-ל-ם, ולא רק הפרשנים הפוליטיים-כלכליים המקצועיים, מבינים כי המדינה נשלטת, ממש נשלטת על-ידי כמה משפחות שגורפות לעצמן את כל הקופה בגיבוי הממשל ושנוצר פער, מהגדולים ביותר בעולם המושחת של ימינו, בין האלפיון העליון לבין כל האחרים. כלומר, ראינו את זה כל הזמן אבל שתקנו. ראינו שהחשבון בסופרמרקט גדל והולך, ומספר המצרכים שהבאנו הביתה הולך וקטן, שלא נוכל לקנות לילדינו דירה (כמו שהורינו קנו לנו) ושבקושי נוכל לעזור להם בקמצוץ מהמשכנתה ובמתנות לנכדים. |
|
הייתה זו ג'ודי מוזס, הקולגה העסיסית שלי, שיש לה אינטגריטי והומור, שכתבה בטוויטר שלה בהקשר לאחד מאלה שזכו במכרז חברות הסלולר החדשות. אותו זכיין חדש, הלך לבקש בבנק הלוואה ענקית של 750 מיליון שקל כדי להתחיל בהפעלת הזיכיון החדש שלו כמו שעשו לפניו טייקונים נודעים - ומוזס כתבה בטוויטר: "מה הוא לא יודע שרק 18 משפחות מסוימות יקבלו הלוואות בבנק, הלוואות בכל סכום. שזה מועדון סגור שלא מכניסים אליו 'זרים'? ואכן הזכיין לא זכה להפעיל את זכיינותו כי שום בנק, לא נתן לו הלוואה. מה פתאום? מי הוא בכלל?". מממשלות ישראל קידשו תמיד את מונופול חברת החשמל, את הקרטלים של חברות המזון ובשנים האחרונות של חברות הסלולר, ומה לא. 18 המשפחות המחזיקות בידיהן את כל הבנקים, חברות התקשורת האלקטרונית והעיתונות הכתובה, את חברות הסלולר, רשתות המזון, הדלק, בתי הזיקוק, הכימיקלים ממשאבי הטבע, הקמח, הנייר, הבנייה, הביטוח, ובנוסף: הונם גדל יחד עם רווחי הבנקים השייכים להם המתעשרים ממצוקת מעמד הביניים, מהריבית על האובר-דראפט וגביית העמלות. בעוד הישראלים מתבשמים מארץ נהדרת שהכלכלה שלה "הכי יציבה" בעולם ומחירי הדירות בה עולים לשמיים, הרחיבו, למשל, לב לבייב, יצחק תשובה ומשפחת עופר את רכישותיהם ואת מגוון עסקיהם בעודם מוכרים אג"חים לציבור. בהגיע זמן הפירעון מודיעים לאותו ציבור משקיעים-שותפים, כי "עכשיו אין להם כסף, יש להם חובות והם בקשיים כלכליים", והם "מציעים", לאותו ציבור של אומללים שנתנו בהם אמון, פריסת חובות לפי זמנים שנוחים להם בעשר השנים הקרובות. בין מבקשי פריסת החובות: תשובה מבקש פריסת חובות לציבור בסך 300 מיליון שקל, משפחת עופר ביקשה וקיבלה פריסת חובות של מיליארד ושלוש מאות שקל, לב לבייב ביקש וקיבל פריסת חובות של שמונה מיליארד שקל (!), שהיום הוא כבר לא עומד בהסדר החדש. החצוף מכולם הוא אילן בן-דב, שרכש בהלוואות מהבנק ובהזרמת כסף "מהציבור" את חברת הסלולר פרטנר, שחברת טאו שלו הבלתי יצרנית עסקה רק בתכנים כלכליים נוסח אנרון, שמיד "אחרי החגים" יפטר 150 עובדים מפרטנר, ש"עבד על כולם בעיניים" ומבקש כמובן פריסת חובות בעודו בונה במקביל וילה מנקרת-עיניים בכפר שמריהו שבנייתה לא נפסקה! למדנו בחודשים האחרונים שיש אנשים צעירים שלא מוכנים להסכים עם התפישה הישנה והמכוערת של "זה מה יש". דור אחר, משכיל יותר, בלי רגשי נחיתות, בלי גנים בולטים של שרידי שואה מדוכאים, דור שלא יקבל את הרגל הגסה שיונקת מאתנו מיסים על כל דבר ומרשה התעשרות קלה של אחדים על חשבון הרוב. מול ועדת טרכטנברג המנסה לחלק מחדש את העוגה, מול ביבי שהכריז כי המחאה צודקת, אנחנו עוד לא יודעים מה יהיו התוצאות, אנחנו רק יודעים שאנחנו לומדים, כל יום, וכמעט כל שעה, כי יש עוד הרבה עבודה חשובה, הרבה אכזבות בדרך, הרבה תקוות והרבה תוכניות. דור המחאה מלמד אותנו ועד ילמד בעתיד כי אנו שווים לפחות כמו כל אזרח במדינות OECD. נזכור שגם אם הצבענו בקלפי, יש לנו עבודה אזרחית לעשות למען עצמנו מבלי להיות תלויים רק ב-120 חברי כנסת וחברי ממשלה הדואגים בעיקר לעצמם.
|
|
| תאריך:
|
14/09/2011
|
|
|
עודכן:
|
14/09/2011
|
|
שולמית קיסרי
|
|
המחאה כשיעור לחיים בישראל
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
י.ש
|
14/09/11 18:13
|
|
בימים אלו, בהם המושג "צדק חברתי" מקבל משמעות חדשה, אחד הנושאים שעולה כמצריך מחשבה וטיפול הוא נושא האימהות החד-הוריות. אני כמובן בעד, אך אם כבר צדק חברתי אז אמיתי ונכון.
|
|
|
|
|
בטרם אפתח את שעל ליבי, ברצוני לבקש סליחה מכולם. אני בדרך כלל נוהג להתעלם מהחלק של התגובות למאמרים, במיוחד מאלו המותירות טעם רע של צרות עין וחוסר פרגון מאחיי הישראלים ש"ערבים זה לזה", אך הפעם הוצאתם אותי משלוותי לנוכח הדיון המתמשך בסוגיית שירותה הצבאי של הגברת דפני ליף.
|
|
|
|
|
בראשון אנו קוראים כיצד חלפו יותר מארבע שנים! בין הגשת כתב היד של ספר שיריו השני, "שוב ושוב", להוצאה לאור, לבין הדפסת הספר. ארבע שנים של קוצר רוח, של אכזבה, של תחושת החמצה קשה. אך לפלא בעיניי הוא שלא נמצאו בפרק הזמן הזה מכתבים נזעמים שלו אל ההוצאה! אך ייתכן שהיו כאלה ולא שרדו.
|
|
|
|
|
מי שהולך לישון עם הפגנות מול בתיהם של קציני צה"ל לפנות בוקר, אל יתפלא לקום עם קריאות נאצה וניסיונות לפגוע בקציני צה"ל. מי שמשחיתים מסגדים בכפרים פלשתינים בלי מחאה של רבנים, אל יתפלא למצוא את הפורעים בתוך בסיסי צה"ל.
|
|
|
|
|
מטרת החינוך היא להחליף מוח ריק עם מוח פתוח!. רק שני דברים הם אינסופיים, היקום והטיפשות האנושית, ואין ודאות לגבי הראשון!
|
|
|
|
|
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
