כמה גלות. כמה יופי.

מדרג הטרלול המקומי מחשיב את חבורת העוסקים בבית המקדש כפסיכים. בשיח הישראלי אמרת הר הבית - אמרת שחייזרים שרטו לך את המכונית ושאתה שומע קולות. ובכל זאת, כשעינת זיו מפורום "נשים למען עליה להר הבית כהלכה" הציעה לי להצטרף אליהן ולעלות לראשונה בחיי אל לב העולם, זה נשמע לי פשוט כמו לחזור הביתה בסוף יום ארוך, וטבעי כמו לחבק את הילד שלי.

בדרך מטלמון לירושלים נסעתי אחרי מכונית פלשתינית עם דגל אש"ף על החלון: באותו יום הם פתחו בחגיגות ההכרזה שלהם. דווקא ביום הזה, כשהציונות השמיעה חריקות של משבר, לקחתי את בני בן ה-6 לשיעור בציונות: ציון היא ירושלים, אמרתי לו, וירושלים היא ההר הזה. שאלות על עתיד המולדת ניצתות מהרדיו, מעגלים מעגלים של קווים וגבולות ומפות, ובתוכם, בעיגול הפנימי ביותר, סלע אחד. סלע מריבה, סלע מחלוקת, סלע קיומנו.

אני נטועה היטב בעולם המערבי. הספר שמונח ליד מיטתי הוא האחרון של גרוסמן, מרפקיי גלויים, הסדרה האהובה עליי היא רמזור, אני לא משתתפת במטווחים. אבל כשעמדתי במקום שבו ניתן (בכפוף להלכה) לעמוד בקרבה מקסימלית לקודש הקודשים, הרגשתי צורך להשתטח על הרצפה. זרם של אוויר נקי נכנס לנשמה. צינור של אור עבר במקומות החשוכים, ממרק את הנפש. ערב ראש השנה אני דומעת במקום שאליו כוונו כל התפילות וכל הדמעות משך אלפיים שנה. ופתאום ההצטופפות האגבית הזאת ברחבת הכותל - חצר אחורית לא חשובה, נמוכה, רחוקה, עם כיוון תפילה הפוך למסורת המקדש - נראית כמו העמדת פנים.

מכאן הושתת העולם ונלקח העפר ליצירת אדם הראשון; כאן התרחשה העקידה; כאן נבנו שני בתי המקדש; מכאן גלתה השכינה ולכאן תשוב. פצצת אנרגיה. הפרוצדורה מפתיעה בפשטותה: מציגים תעודת זהות בכניסה, עוברים במכונת שיקוף, ונכנסים. יותר פשוט מאשר להיכנס לתחנה המרכזית. כמובן, יש לעלות בטהרה ולהכיר את ההלכות, אבל גם זה לא יותר מסובך ממה שכל אישה דתייה מכירה.

הלכנו בקבוצה, מודרכות בידי רינה אהרונוב-אריאל הכריזמטית-להדהים, ומלוות בצמידות בידי איש ווקף ושני שוטרים ישראלים: מריו הנוצרי וחוסיין המוסלמי. חופש הפולחן נוהג בכל העולם ולכל הדתות, חוץ ממקום אחד, לעם אחד. רק ליהודי אסור להתפלל, ורק במקום המרעיד ביותר. ההשפלה מכווצת-לב: בבידוק הביטחוני בכניסה שואלים אם יש לך סידור בתיק. השוטר חוזר על הכללים: אסור להכניס ספר תהלים, טלית, דף תפילה; אסור להתפלל, או להניע את השפתיים; אסור לכרוע או להשתחוות. במשך הסיור אנשי החוק דוחקים ומדרבנים, קדימה, מהר, לא לעצור, לא להתעכב בתפילת לב דמומה. כשהרבנית רבקה שמעון הניפה ידיים כלפי מעלה הם מיד מזנקים עליה, מאיימים להוציאה. כשמישהי ליחשה בעיניים עצומות, איש הווקף נזף בה בחומרה. "צריך לבכות על כך שלא נותנים לנו לבכות", אמרה.

אנחנו מנסות להערים על השוטרים. התכופפתי כדי להיטיב לצלם את הילד שלי. כשהתרוממתי, מנערת את האבק מהברכיים, הבנתי שהצלחתי לכרוע מול מקום המקדש בלי להיגרר למעצר. השיטה מועתקת על-ידי נשים נוספות – כולן מאוד רוצות לצלם את הילד שלי. טפת הלפרין, המורה המיתולוגית והנערצת לתנ"ך, מוצאת דרך יצירתית לומר בקול את מזמור כ"ז בתהלים: היא מתחזה למדריכה, פונה אלינו בטון מסביר ומצטטת בתיאטרליות של מדריכי טיולים את מילות המזמור. אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש, לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו! את פניך השם אבקש! בפעם השנייה חוסיין מבין את התרגיל ועוצר אותה באמצע המילה. אין גלות גדולה מזו.

אפשר רק לקנא בחבורת הגברים המוסלמים הישובים במיקום המשוער של עזרת נשים ההיסטורית, סטנדרים עם ספרי קוראן פתוחים לפניהם, והם מתנדנדים כבני ישיבות. קבוצות תיירים חולפות על פנינו. חבורה צבעונית של נשים אופנתיות טוענות שהגיעו מבגדד, השוטרים שלנו מחליפים איתן רשמים מחויכים בערבית. ילדים משחקים כדורגל, משפחות עורכות פיקניק. מכונת טאטוא חשמלית חולפת ברעש, מאפילה לרגע על סלסולי המואזין. אני נזהרת בצעדיי כאורחת. מורא מקדש עליי, ומורא המשטרה.

בדרך, בתוואי הזהיר שבו ניתן לדרוך, אני פוגשת את ילדי משפחת אימס, בניהם של יצחק וטליה הי"ד שנרצחו בדרך לבית בבית-חג"י לפני שנה בדיוק. זהו יום השנה, וששת היתומים עולים אל ההר לפני העלייה אל הקבר. יצחק היה הפעילים הבולטים למען המקדש. באותו יום עלה בבוקר אל הר הבית, ובערב אל כסא הכבוד.

הביקור הזה בפסגת העולם, ערב יום הדין, יד ביד עם בני בכורי, היה רצוף שמחה והשפלה, התרגשות וזעם, אבל ונחמה. כמה גלות, כמה יופי. הווקף משמיד את העדויות לנוכחות יהודית. בכניסה להר שלט בהיר בעברית ובאנגלית: "חצרי מסגד אל-אקצה וכל הכלול בהם הנם מורשת איסלאמית". מסגד אל-אקצה יושב על שערי חולדה ההיסטוריים. ממצאים ארכיאולוגיים כמו עמודי שיש ואריחים עתיקים מושלכים בקצה ההר בערימות. ליד שער הרחמים החתום אפשר לראות את קורות העץ העתיקות שתוארכו לבית ראשון, חשופים לפגעי הזמן, מתגוללים באשפה.

מול גב המקדש, קרובה מאוד ורחוקה מאוד, אני מבקשת עליי ועל בני ביתי. הדבר הראשון שעולה במחשבתי הוא בית: אחרי כל-כך הרבה שנים בשכירות האדמה זזה תחת הרגליים. אני רוצה בית! דמעות בעיניי - כמה קשה להיות בלי מקום בעולם, בלי מנוח לכף הרגל. פרומיל מכאבה של השכינה.

התקשורת הלקויה שלנו עם המקום הזה מפליאה. זיהויו של קבר רחל שנוי במחלוקת, הכניסה לקבר יוסף מסובכת ומסוכנת – ובכל זאת, שני המקומות הללו זוכים לפופולריות יותר מאשר המקום המקודש ביותר ביהדות. ראו כמה יהודים עולים לקבר רשב"י במירון, כמה המונים צובאים על ציון רבי מאיר בעל הנס, אלו מאמצים מושקעים בזכותנו לחפור בעיר דוד. כל עולמנו הדתי נראה אפור ומצומצם אחרי שפוגשים בדבר האמיתי. בפשטות, אנחנו מתחמקים ממנו.

רק שם, על ההר, אפשר להבין את חידושו של אברהם: בעולם הקדום השתחוו לשמש העולה ממזרח, אבל אברהם הפנה גבו לשמש ופניו אל מקום השכינה במערב; בכותל חזרנו להתפלל בכיוון הלא-נכון. מספרים שבשעת השחרור ב-67', כל החיילים רצו על הר הבית לחפש את הכותל. "אין לי זמן למקדש, אני רצה לכותל", אמרה אישה אחת לאהרנוב-אריאל.