יום אסל יום אסל

בחצר ביתו במושב רועי, השוכן בקו התפר שבין הבקעה להרי השומרון, מגדל שלומי מרמור כמה משפחות דבורים רוחשות ועסוקות. מרמור, העוסק בחקלאות 33 שנה, הוא אחד ממייסדי רועי והוא מגדל "ענבים, נכדים וכוורות". גם הוא מחפש את הנחת ואת האיכות, ולא את הכמות המסחרית.

"אני רוצה לגדל את הדבורים שלי באופן טבעי, ללא תוספת סוכר, ללא האכלה. לצורך כך אני מעמיד לרשותן את מה שהיישוב שלי יכול לספק להן", הוא אומר. "יש לנו במושב שטחי תבלינים ועצי נוי, מה שמספק צוף גם בקיץ וגם בחורף. הכוורת שלי טבעית יותר, ולדעתי בריאה יותר, כי הדבורים לא מקבלות סוכר. המים מטפטפים בגינה, אז הן לא צריכות ללכת רחוק כדי לשתות, לא אל השכנים ולא לבריכת השחייה היישובית".

הדבש של מרמור עוקץ את הלשון בשלל טעמי תבלין יוצאי דופן, כמעט חריף. "נכון, הן לא נותנות 25 קילו דבש לכוורת כמו בכוורות שמאכילים אותן בסוכר בקיץ. לי יש 8 ק"ג דבש, אבל את הטעם אי-אפשר להשוות לשום דבש מסחרי אחר. אני מוכר אותו כדבש בוטיק ולא מתחרה במחירים של המכוורות הגדולות".

גם בעבור חיים פינץ' גידול הדבורים הוא לא רק השלמת הכנסה (או כיף משפחתי, כאשר הילדים והנכדים עוזרים ברדייה). "זה יותר מזה. זה להרגיש נטוע", הוא אומר.

כדי שהשטח - בבקעה או ביו"ש - יוכל לשאת את הכוורת במשך כל השנה, ללא האכלת סוכר וללא העברת כוורות בעקבות אזורי פריחה, יש צורך בנטיעות מתאימות. "בשומרון ובבקעה יש מגוון של בתי גידול שונים זה מזה", אומר ד"ר קובי אנקר. "לכל אזור הצענו צמחים צוּפניים שמתאימים להם".

כדי לשמור על הסביבה, עצים שאינם ארץ ישראלים יינטעו בשטחי חקלאות או בתוך היישובים בלבד - ואילו באזורים הגובלים בחורש ובצמחייה טבעית ים תיכונית, יינטעו צמחים מקומיים. עוד בשׂורה סביבתית היא שכל הצמחים הצוּפניים המדוברים הם חסכני מים, ועל כן אינם צורכים השקיה כמעט, למעט בשלב הקליטה.

"בחצרות ובתוך היישובים", אומר אנקר, "אנחנו שותלים צמחים כמו לויקופילום וגרוילאות שגם הם חסכנים במים, כמו כל הצמחים הצוּפניים. יש לנו שתילה אינטנסיבית מאוד של אקליפטוסים באזור איתמר, שם המְגדל נטע דונמים רבים של אקליפטוסים מזנים שונים", אומר אנקר. "באזור ריחן שטחי הדבורים גובלים בצמחייה ים תיכונית טבעית, ולשם אנחנו מייעדים שיזפים, חרובים, אזוביון וכדומה. בסלעית שבמערב השומרון יש כביש מסוכן, אז אנחנו שותלים שיחים צופניים שגם משמשים ל'ריפוד' הסלעים למקרה של ירידה מהכביש, מעין כריות טבעיות...".

לכל אזור מתאימים המומחים את הצומח גם לפי עונות הפריחה. "בסלעית צריך לחזק את הפריחה באוגוסט; בבקעה צריך לחזק כמעט כל השנה, למעט אוגוסט-ספטמבר-אוקטובר, שאז השיזפים הרבים פורחים", מסביר ד"ר אנקר. לדבריו, מה שמגביל את היקף הייעור-שתילה זה היקפי המים הזמינים. "יש בעיקר מי ביוב זמינים, וזה תחום אחר ומסובך יותר ודורש משאבים שעדיין לא נמצא להם המימון הכלכלי, אם כי השיטה והטכנולוגיה כבר קיימת".

אחת הבשורות לשוחרי הסביבה היא שמינים שנחשבו עד כה חסרי משמעות מבחינה חקלאית, ואף מזיקים ומפריעים, כמו השיזף ושיח היַנבוט, מתבררים כבעלי חשיבות גדולה בהיותם יצרני צוף. כך שלא רק בעבור המערכת הטבעית וחיות הבר יש להם תפקיד (ובמקרה של השיזף מדובר בתפקיד חשוב ביותר בעבור ציפורים רבות), אלא גם בעבור חקלאות הדבש.

לדברי ד"ר עזריה לופו, מדריך קורס מגדלי הדבורים בפרויקט של השומרון והבקעה, מדובר בכל מקרה בהיקף גידול קטן יחסית, שלא יגיע (לפחות לא בקרוב) לממדי המכוורות הגדולים ממערב לקו הירוק. עם זאת, בקנה מידה של גידול משפחתי יש לענף עתיד: "גידול דבורים זה לא משהו חדש ביו"ש. יש לנו עדויות מהתנ"ך לכך. אלא שאבותינו לא גידלו דבורים, והדבש שהם רדו היה ככל הנראה דבש מזדמן ולא גידול מתוכנן".

ד"ר לופו מספר ש"עכשיו גילו בעמק בית-שאן כוורות בערך מתקופת המלכים של בית ראשון. אבל מי שטיפל בהן לא היו אבותינו, אלא בני עם אחר, ככל הנראה. כעת, מהתוצאות הראשוניות של המגדלים שאני מלווה, נראה שמכוורות הניסוי מניבות יבולים טובים. מובן שאלו תוצאות ראשוניות, כי מדובר בסך הכול ברדייה הראשונה של המגדלים, אבל קיבלנו הוכחה שיש פה פוטנציאל מצוין".

גם לופו מתפעל מההישג בבקעת הירדן. "אחת ההפתעות היא ללא ספק הכוורות בבקעה. אחד הדברים שאני מלמד בקורס הוא שדבורים נפוצות בכל העולם חוץ מאשר באזורים ארקטיים ובמדבריות. וראה זה פלא, יש לי תלמידים באזור המדברי הזה, ובניסיון של השנה הראשונה יש הוכחות לא רק לשרידות אלא גם לאגירת דבש. אני מוכרח לציין לטובה את המגדלים, שהם בעלי יוזמה וחקלאים חלוצים. ממש תענוג לפגוש אותם, לבקר אותם להדריך אותם".

כאשר בקעת הירדן נפרשת לנגד עיניך, על גבעותיה המבהיקות בשיממונן - היישובים הישראלים לאורך כביש 90 נראים כנאות מדבר, והחלקות הירוקות של מושב תומר כפאטה-מורגנה. כוורותיו רוחשות הדבורים של חיים פינץ', תושב תומר, מעוררות אם כן תהייה כפולה ומכופלת. "השנה רדיתי לראשונה דבש במקום שבו איש לא האמין שאפשר לגדל דבורים", אומר פינץ' בהנאה.

בשטחי הנחלה שלו פזורים שתילי שיחים ועצים שונים שאמורים להינטע בקרוב סביב הכוורות, בשטח של פינץ' ובשטחי הגינון של המושב. פינץ', המתגורר במושב זה כבר 30 שנה, חיפש משהו חדש, שורשי, לאחר שנים של עיסוק בגידור (שבו הוא מתעסק גם היום). "הלכתי לפני שנה ללמוד קורס דבוראות במו"פ האזורי באריאל והקורס היה פשוט מאלף בעיניי. מצאתי את עצמי עם שמונה כוורות בלי שמישהו יחשוב שאפשר לגדל דבורים בקיץ בבקעה, מנסה להצליח איפה שכולם אומרים שאי-אפשר".

הדבורים חרוצות, אבל יש להן דרישות: הן זקוקות למים, לטמפרטורת כוורת קבועה של 35 מעלות, וכמובן - לפרחים. העונה הקשה לדבורים בישראל היא הקיץ דל-הפריחה, ועל אחת כמה וכמה בבקעת הירדן, ועוד בדרום הבקעה, באזור יריחו, שהוא מדברי לחלוטין. "התברר שיש פה משפחות ערביות באזור יריחו בשם 'אבו-אסל' שמגדלות פה דבורים המון שנים", אומר פינץ', "וזה היה סימן שאפשר לייצר פה דבש".

בניגוד לכל המגדלים המביאים נחילי דבורים מזן איטלקי נינוח ורגוע, פינץ' הלך אל שכניו הערבים והביא דבורים מקומיות מהזן הסורי ה'בלאדי', או מזן קרוב לו. "מה שבטוח שהן נורא רגזניות. אם אתה עומד לא נכון מול הכוורת, אתה חוזר הביתה עגלגל...", צוחק פינץ'. "אבל אני הסתדרתי איתן".

האתגר של פינץ' היה כפול. מצד אחד, הוא לא רצה לתת לדבורים סוכר בקיץ במקום הדבש והצוף שאינם; ומצד שני, המיקום המדברי לא אִפשר לכאורה אופציה טבעית. "באזור שלנו גדלים עצי שיזף מצוי, שפורחים בשיא הקיץ, וסביבם נוצר 'שטח מִרעה' לדבורים. מתברר שהדבורים שלי יכולות לא רק לשרוד את הקיץ עם דבש שלהן, אלא גם לייצר דבש בקיץ. אני החלטתי שאני אשאיר להן את הדבש שלהן כמקור מזון, והתחלקתי איתן 50-50. הכול ניסיוני ואני מקווה שיהיה בסדר".

הרעיון להביא דבורים לשומרון ולבקעה ולתת להן לחיות במקום עצמו - בִּמְקום לנדוד איתן ברחבי הארץ אחרי פריחה או להאכילן בסוכר, כפי שנהוג אצל דבוראים רבים ברחבי הארץ - התבשל במו"פ שומרון ובקעה. על שולחנה של ד"ר מרים ביליג, מנהלת המו"פ, הונחה הצעת מחקר מעניינת מהאפוטרופוס הכללי.

"אחד הנושאים שהגיעו אלינו כרעיון מחקר מהאפוטרופוס הכללי היה ייעור אזורים צחיחים", מספרת ד"ר ביליג. "חשבתי שיש פה הרבה אזורים צחיחים, למה שלא ננסה לעשות משהו מחקרי על זה? בדיוק ישב אצלי חקלאי שאמר שאין כבר מקום ל'מרעה' לדבורים בארץ, אז אמרתי בסדר, אפשר לעשות מחקר על מרעה דבורים בשומרון".

ביליג גייסה את פרופ' דן איזיקוביץ' מאוניברסיטת תל אביב ואת ד"ר עזריה לופו, שיצא כבר לגמלאות אך ממשיך לעסוק בגידול דבורים ובהדרכה. "כדי לעשות ניסוי היינו צריכים דבוראים. פנינו למט"י (מרכז טיפוח יזמות) שומרון וגייסנו את התלמידים הראשונים לקורס הראשון שנערך בשנה שעברה. השנה הם כבר רדו דבש, ובקרוב יתחיל הקורס השני".

על אקלום הצמחים המתאימים לצורכי הדבורים אמוּן פרופ' דן איזיקוביץ', מומחה ליחסי גומלין בין צמחים לבעלי חיים. "אני ער למצב ביו"ש ואני מחפש כל הזמן ענפים חקלאיים שיכולים להתאים למקום. המצב ביו"ש רחוק ממיצוי חקלאי פוטנציאלי, ומכיוון שאני עוקב אחרי בוטיקי היין, שמאוד מפותחים שם, חשבתי לעשות בוטיקים של דבש, או במילים אחרות - שיקומו שם דבוראים עם מספר מצומצם של כוורות, ייצרו דבש ותוצריו וישווקו אותו במקום", אומר איזיקוביץ'.

לדבריו, "באזורים הים תיכוניים של השומרון ובנימין יש פוטנציאל יוצא מהכלל לדבורים מבחינת צומח, ולכן חשבתי שהכנסת דבורים לשטח תעשה רק טוב. יש פריחה של חד-שנתיים בשטח הפתוח. חרוב הוא עץ מצוין לצוף, יש שיזפים בשטח, וגם ביישובים יש עצים וקצת חקלאות שהאבקת דבורים תיטיב עמם".