מי כאן הכופר

לא מדובר בוועידה זוטרה. מגיעים אליה מנהיגים נוצריים בעלי שם מכל רחבי העולם. בין השאר ישתתפו בה אנשים כמו הכומר טוני קמפולו, לשעבר "יועץ רוחני" של ביל קלינטון, והכומר ג'ואל הנטר, החולש על אימפריה של עשרות אלפי מאמינים, שהיה "יועץ רוחני" של ברק אובמה וחבר בוועדות נשיאותיות בנושאי דת.

הסקרים מראים שרוב האוונגליסטים הם תומכים נלהבים של ישראל, לא רק מסיבות דתיות, אלא גם ערכיות ופרקטיות; הם מזהים את ישראל כבעלת ברית עם ארה"ב וכמדינה דמוקרטית המציעה חופש פולחן לכל הדתות, דבר שלא קיים בפועל בארצות הערביות השכנות. העובדה הזאת היא לצנינים בעיני חלקים רבים בממסד הנוצרי ה"ישן".

הוועידה הזאת מצטרפת למאמץ עצום הנעשה בחלק הזה של העולם הנוצרי, להסיט את הציבור האוונגליסטי העצום מתמיכתו בישראל. המאמץ הזה נעשה הן באמצעות טיעונים פוליטיים ומדיניים ידועים מבית מדרשו של השמאל האנטי-ישראלי (עם חיזוקים ברורים של ישראלים בתוכנו, אלא מה?) והן באמצעות תקיפת המערך התיאולוגי בן 150 שנה שביסס את האוונגליזם הפרו-יהודי והפרו-ציוני.

לא ניכנס פה לסבך הטיעונים התיאולוגיים אבל נזכיר את אחד הטיעונים הנפוצים ביותר בקרב האוונגליסטים תומכי ישראל. אחד החידושים המאפשרים להם לשנות את הדוקטרינה החדשה היא הקריאה שלהם בתנ"ך ללא המסננים הישנים: ישראל בתנ"ך הוא עם ישראל היום. הבטחת האל לאברהם [בראשית י"ב] "ואברכה מברכֶיךָ ומְקלֶלךָ אָאור", היא מבחינתם ציווי והבטחה לכל מאמין לתמוך ביהודים ובמדינתם ואזהרה לאלה שיתאנו ויילחמו בישראל בכל דרך. לתפישתם, ארה"ב היא מעצמת-על משום שהיא מתברכת בכך שהיא תומכת בישראל. צריך באמת להכיר את התיאולוגיה החדשה הזאת כדי להבין מדוע היא מאיימת על הדוקטרינה הנוצרית הישנה, עד כדי שכך שאנשי ממסד נוצריים מאשימים את התיאולוגיה החדשה ב"כפירה". לא פחות. גם בפוליטיזציה של הדת, גם בגיוסו של ישו לצד היהודי בסכסוך האזורי וכן הלאה.

מכל מקום, בוועידה הזאת לא תשמעו הרבה ביקורת - אם בכלל - על הצד הערבי, לא ידברו על רדיפתם העקבית של הנוצרים בכל רחבי המזרח התיכון, לא תשמעו על ההגירה העצומה של אלפי נוצרים מדי שנה מהמזרח התיכון לאירופה ולאמריקה. אפשר בקלות להשוות מספרים כדי לראות שלמשל בית לחם - המארחת את הוועידה - כמעט שאינה נוצרית יותר.

אחד הדוברים, שותף גם לארגון הכינוס, הוא איש הדת האנגלי סטפאן סייזר. מדובר באקטיביסט רדיקלי שמכסה את שנאת ישראל שלו במסווה של ביקורת אנטי-ישראלית. סייזר תומך בארגונים הקוראים לחרם על ישראל ומאשים דרך קבע את ישראל בדיכוי גזעני ובמדיניות אפרטהייד. להוכחת טיעוניו הוא מביא, בין השאר, דוחות "בצלם" (כמובן) וגם "אנשי אקדמיה יהודים כנֹעם חומסקי", "שערכו השוואות דומות בין האפרטהייד בדרום אפריקה לזה שבישראל". הוא עודד חרם על חברות מסחריות בטענה, שהן "מפנות את רווחיהן למטרות ציוניות". למותר לציין שסייזר דוחה לחלוטין את נצחיות ההבטחות התנ"כיות לעם היהודי ומאשים את הנוצרים הציוניים ב"כפירה".

סייזר כינה את צה"ל "חיילי הורדוס הפועלים כיום בבית לחם" ברומזו למסופר בברית החדשה [מתי, ב'] על אודות המלך הורדוס שבחששו מפני מתחרה, ציווה להרוג "את כל הילדים אשר בבית לחם ובכל גבוליה מבן שנתיים ומטה". הקישור הוא כמובן לפרעה שציווה להרוג את ילדי ישראל, גם כאן לפי המדרש הוא שמע מפי חכמיו על מושיעם של העברים שאמור להיוולד. יהיה זה הורדוס או פרעה, הנמשל אצל סייזר וחבר מרעיו הוא צה"ל, כלומר הממונה עליו, כלומר מדינת היהודים. ושוב, בתפקיד הנצלבים והמשיחים הם הפלשתינים.

משחר קיומה, עמדה בפני הכנסייה הנוצרית שאלת קיומו של העם היהודי לא כשאלה חברתית או מדינית אלא כסוגייה תיאולוגית: אם היהודים לא קיבלו את משיחיותו ו/או אלוהותו של ישו, כיצד יש להבין את מקומם בעולם מבחינה דתית? על הסוגייה הזאת נשברו אלפי קולמוסים ובמשך ההיסטוריה הארוכה היא התפתחה, לבשה והחליפה צורה.

בשורש העניין מדובר בתיאולוגיית ההחלפה, לפיה מכיוון שהיהודים דחו את ישו הם הפרו בכך את הברית עם אלוהי ישראל. בתגובה, ביטל האל את הברית איתם ובחר בכנסייה תחתם. מעתה, הכנסייה היא "ישראל שברוח" בעוד היהודים היו רק ל"ישראל שבבשר" כלומר צאצאיו הביולוגיים של עם ישראל התנ"כי.

על בסיס העיקרון התיאולוגי הזה נבנתה שנאת ישראל ואנטישמיות נוראה שעלתה לנו בדמים מרובים. מצד אחד נדרשו הנוצרים להמשך קיומו של העם היהודי, שכן קיומו השפל "הוכיח" את צדקת הנצרות בעיני מאמיניה; מצד שני, הקיום המתמיד של היהודי איים תמיד להחזיר לחיים את תקוות ישראל ושיבת ציון באופן ממשי והיסטורי.

כפי שאכן אירע במאה האחרונה. ממצב של מת חי, המתקיים בכף הקלע של ההיסטוריה, חזר היהודי אל ההיסטוריה, ולא זאת בלבד אלא הוא הצליח לשקם את לאומיותו במולדתו ההיסטורית, היא ארץ הקודש. במילים אחרות, במישור הסמלי, אפשר לומר שישו ירד מן הצלב באירופה, לבש את טליתו וחזר להיות יהודי גלילי. אה, עם שינוי קטן - הפעם הוא גם אוחז בנשק ואינו מתכוון יותר לתת לאיש לצלוב אותו שוב.

מסתבר שהשינוי הזה מכניס לתזזית את אויבינו, גם בזירה הדתית ומעורר מרבצן רוחות חדשות של אנטישמיות. אכן, לא רק מכון ון ליר צריך להיות מושא הביקורת, אלא מדינת ישראל עצמה שבמשך שנות דור הפקירה את הזירה הדתית העולמית לאויבי ישראל לעשות בה כרצונם.