צריכים לתת
כבוד בחיים לרגעים בהם עושה לו הזמן מקום משלו, בלי לחשוש פן תבוא החוכמה ותאמר לו, פתי, הלכת שבי אחר חלומות השווא.
צריכים לתת כבוד לרגעים הנושקים פתאום לימים מופלאים יותר ממה שהדעת נותנת והם נדמים כימים שאינם קיימים אלא בעולם החולם את עצמו.
צריכים לתת כבוד לרגעים הפורצים מתוך ימים נוראים של עלבון מעוול, ייסורים מטרפים, ויש להם כוח פתאום להבטיח כי די, כי נגמר, כי כל שהיה גז חיש, מעולם לא היה אלא רק חלום נמהר, תעתוע חולף אכזר.
הדעת אינה אוהבת לתת כבוד לרגעים מעין אלה. הדעת תמיד היא קוהלת. ספקנית. למודת ניסיון. מרוסנת. יודעת כי טוב לקוות אך שומה לזכור כי כל התקוות הולכות במחר משושן לסרפד, מלילך לחוחים ואין בנמצא נאות דשא בינות למי מנוחות שאין עימהם גם שדות של שברי בזלת שחורה וביצות דלוחות ומלוחות. היא לא ממליצה לחלום. היא כופרת שמה שהיה לא היה אלא חלום בלהה. הוא היה, היא אומרת, צוננת ככפור הדעת, כי כל העבר הוא עבר בהקיץ, כי כל בהלה פרצה מתוך חצרות האדם שהפיל בחמדה את כל הגדרות שבנו כוהניו בשם אלוהים והוא, מופקר לשיכרון כוחותיו, עבד בלי מורא את שטניו, והוא כאן עוד זה האדם, כמו תמול, כמו היום, כמו מחר, לא אבד עם חלום שנגמר.
...ואני, שנולדתי לראות בימי חלדי נוראות אפלות וכמו פתע אחריהן את זריחת "קם העם היהודי", איני יכול לומר פסוק "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" [תהלים קכ"ו, א'] בלי לזכור דברי רבינו דוד קמחי, "
הָיִינוּ כְּחֹלְמִים - כחלום יעוף יהיה בעינינו צרת הגלות מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו, כן פירשׁוֹ אדוני אבי ז"ל". הרד"ק אינו מפרש. הוא מהרהר בדברי אביו. הוא נותן להם כבוד גדול, אבל מיד מוסיף "והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש, כן יאמרו ישראל בשוב האל יתברך שבותם, אין אדם רואה בעיניו כפלא הזה רק בחלום" [שם]. לכאורה מפרשים שני החכמים את "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" כל אחד בהם על-פי הבנתו הייחודית את מהות החלום. האחד רואה בו מעין מה שראה בו איוב, "כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ, וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה" [איוב כ', ח'], מעין אירוע אבל לא ממש אירוע, המתרחש במעין זמן, אבל לא על ציר הזמן, הבא על קיצו עוד בטרם החל, מתעתע, נודד, יָעוּף.
חלום ומציאות בפיוט "נתנה תוקף" שהמסורת מייחסת ייסודו לרבנו אמנון ממגנצא, מגלה המשורר כי בהרף עין האחרון של חייו עומד האדם על עוצמת ההבדל בין הנצח אל תוכו מוליך אותו מותו לבין החיים שלא היו אלא
כַּחֲלוֹם יָעוּף עתה שהוא נפרד. החולף - מול הנצח, החלום - מול הממשות.
אבן עזרא אל עומת אבי הרד"ק, מבין את החלום כפלא ססגוני שלא מעלמא הדין, כחזיון מרגש שקסמו עושה את יופיו ויופיו מרבה את קסמו שאין כמוהו נחזה באור שמשם של ימי הארץ. כך לכאורה. אולם לאמת לא במהות הבנת החלום נחלקים שני החכמים אלא במהות הבנת המציאות. הגלות על נוראותיה היא מציאות. גם כשהיא נגמרת היא איננה תמה. צריכים גאולה כדי להפוך אותה לעבר, כדי לזכור אותה כאימה בה לא נפחה התקווה את רוחה, כדי להפוך אותה לתביעה לשמור על הגאולה מכל משמר, כמציאות הנוכחת תמיד כדי להזהיר מפני רפיון העלול להפוך את הגאולה עצמה כַּחֲלוֹם יָעוּף. כך אביו של רד"ק. אבן עזרא הוא פייטן של המציאות הארצית המתעלה בהיסטוריה למעלה של פלא. הריאליה של שיבת ציון, אם אין רואים בה את קסמה, מפרקת את שיבת ציון לפיסות יום-יום נדושות, את השיר לפרוזה, את התמורה הגדולה לרצף חיוור של אין-חידוש מתמיד.
הגמרא מעידה עליו על האמורא רב יוסף שהיה סומא ואמר כי אף על-פי שעיניו כהות יופי החלום שבא אליו בלילה שובה את ליבו (על-פי ברכות נ"ה , א'). הוא רואה את המציאות בנפלאותיה. עינו הכהה חדה מעיין רואה. היא יודעת לפענח מה שהחלום מוצא במציאות.
המציאות אינה מחפשת חלומות הבאים כאיתותים מרקיעים רחוקים, מעל-מציאות מסתורית, ממרחבי רקיע בהם מתפרשים עתידות וגורלות וחסדים וגזירות. המציאות מחפשת חלומות הבאים ממנה אליה. החלום מיטיב עימה. מושך אותה לעלות במעלות. מסייע בידה לערוך חשבון נפש, לגלות פצעיה כדי לחבוש אותם עד שיש חכמים שהעדיפו חלום רע על פני חלום טוב, מפני שהבינו כי מחדרי ליבם טוותה החרטה שהייתה למציאות מסתתרת חוט חסד עליו תולים תשובה.
ייאוש ותקווה התלמוד מזהה תנא בשם רבי בנאה כמי שסיפר, "עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, ופעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה - וכולם נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר: כל החלומות הולכים אחר הפה" [שם, נ"ה, ב']. על-פי ראייה זאת, לא החלום החיצוני מבשר מציאות אלא המציאות מפנימיותה נותנת טעם לחלום. הייאוש יעשה כל חלום למייאש. התקווה תרתום חלומות ליצולה. החזון שאדם מטפח מכוחו נותן תאוצה לחלומותיו והם הופכים חזונו לשליחות. פותרי החלומות בירושלים
לא פתרו סודו של חלום אלא סודו של החולם. התנא רבי אלעזר מוצא סימוכין לדבר ואומר: "מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה שנאמר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה" [בראשית מ"א, י"ג]. דברים שאמרו שר הטבחים ושר המשקים לפרעה על אודות האסיר יוסף בעל החלומות, הופכים בפי רבי אלעזר לניסוח של מעין חוק שקדם להתרחשויות הגואלות בכלא המצרי וחל שם כפי שהוא חל לפני וחל אחרי, תמיד, כאשר אדם פותר כן יהי.
המציאות שולטת על החלומות אבל החלום איננו יכול להיות שליט המציאות. משל לדבר אמרו חכמים כי אין מראים לו לאדם פיל העובר בקופה של מחט ולא דקלים המניבים תמרים של זהב [שם]. על-פי הנמשל אין מראים לו לאדם בחלומו עוולה הנראית כצדקה, או גזילה המתפרשת כבשורה, או חטאת המתחזה לדין. המציאות של הטוב תוליד חלומות בטוב וכן תעשה מציאות הרע חלומות הנגמרים ברע. אך אם רע מתחלף בטוב וטוב ברע ויש המלווים את המהפך הזה בחלום, עליהם אומר הנביא: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה" [זכריה י', ב'].
האמת שולטת בחלום ואין החלום יכול להיות שליט האמת. אם הַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר אזי חֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ, אם הַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, אין לשעות לנחמתם כי הֶבֶל יְנַחֵמוּן. הנביא יחזקאל רושף רשפי אש בנביאים המטעים את העם בחלומות, המבטיחים להם בשורות וישועות מנחמות בשעה שהיה עליהם לתבוע מהם עשיית דין, סתימת פרצות מוסר, גידור גדר של מעשים העומדים במבחן היושר והצדק וחובתם הייתה להזהיר אותם מפני הרעה שמוכרחה לבוא על שדות מופקרים. "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלוקים הוֹי עַל הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם וּלְבִלְתִּי רָאוּ. כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ. לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל..." [יחזקאל י"ג, ג', ד', ה'].
זה הסוד. המציאות וחוקיה, המשפט וסעיפיו, הישר ונתיבתו, משתוקקים לחלום כאוהב הכמה לשיר. הם אינם סובלים זיופים. הם רוצים ברגעי התעלות. הם בוחלים בגבהים הזויים. הם הכתוב בגווילי חיינו, אות אות, תיבה תיבה, פסוק פסוק. יומם תמיד. טעם טעם.
...ויש רגעים של חג בהם באים חלומות ומצרפים לכתוב, לאותו הכתוב, טעם עליון, תוספת שירה נאמנה לאמת פשוטה ואמינה.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
