|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
אורי שילה ומעין קילצ'בסקי. חוויה מרטיטה [צילום: יוסי צבקר]
|
|
|
'ילדים חורגים לאלוהים': חוויה בלתי רגילה
|
|
Children of a lesser God היה שמו של הסרט זוכה פרס האוסקר ב 1986, בכיכובם של ויליאם הארט ומרלי מטלין. מארק מדוף כתב את המחזה שעידו ריקלין תרגם ועיבד עבור בית צבי, ואתי רזניק ביימה להפליא את צוות השחקנים המעולים
|
|
השם של המחזה באנגלית מאתגר יותר משמו בעברית, כי משמעותו - ילדים לאל-פחות. כאילו האל שבראם - היה מדרגה פחותה. מדוע? כי היצורים הללו בהם דן המחזה המכמיר הזה, הם יצורים לא מושלמים, חרשים או כבדי שמיעה. וגם אם הנושא אינו כה אטרקטיבי לכאורה, הרי העלילה שיצר מדוף, ומשחקם המזהיר של שני הגיבורים בהצגה - עושים את הצפיה בה לחוויה מרטיטה.
אורי שילה, שנכנס לנעלי ויליאם הארט, נחון בקסם לא פחות מהמקור האמריקני. הוא הגיע למוסד לנערים חרשים או כבדי שמיעה, בו הוא צריך ללמדם להשתמש בקולם, גם אם אינם שומעים אותו, כדי להיות מסוגלים ליצור קשר עם סביבתם. אביבה גר הצליחה ללמד את כל צוות השחקנים את המיצלול הנכון, והגייתם את הדיבור נשמעת ממש אמיתית, בדיוק כמו שחרשים מדברים.
מעין קילצ'בסקי, שכבר הוכיחה את כשרונה בהצגות קודמות כמו ב"כובע מלא גשם", גם שם מול אורי שילה, היא אשה צעירה בת 26, חרשת מלידה, שלא הייתה מוכנה ללמוד לדבר מסיבה נעלמה, ומשמשת כעובדת נקיון במוסד לילדים החרשים. האשה היפה הצעירה מהווה אתגר לא פשוט למורה החדש. הוא עמל קשות לחדור לצפונות נפשה, כדי לעמוד על הסיבה שאינה מדברת כלל, ואינה קוראת את שפתי הדוברים אליה. פשוט מנותקת מהמציאות. רק את שפת הסימנים היא יודעת. וכך הם מתחילים לתקשר.
הפגישות של ג'יימס, המורה, עם אמה של שרה, החרשת, (דנה ידלין עם העיניים הענקיות, והבעות הפנים העשירות, מקסימה אף היא), מהוות אתנחתות בין השיחות של תנועות הסימנים והדיבורים עם החרשים. כמו גם שיחותיו עם מנהל הפנימיה, אלירן מועלם, או שיחותיו עם החניך אורין כבד השמיעה אך המדבר בהגייה מדויקת של חרשים (עומר קרן המצוין). אתנחתות קלילות אחרות מספקת החניכה הלהוטה אחרי המורה, לידיה (ספיר ילינביץ' העסיסית והחיננית).
הרומן המתפתח בין ג'יימס ושרה גורם להם לגור יחדיו, בגלל היצריות שבה, המחפה על כל קשר מסוג אחר שאינה יכולה ליצור. הרומן בסרט עבר בזמנו גם למציאות, כשהארט ומטלין היו במשך שנים לזוג. ואילו על בימת בית צבי - אורי שילה מלא רגש, שלוכד את תשומת לב הקהל באיכות משחקו הממוקד, ומעין קילצ'בסקי בעוצמות הרגשיות שלה, המתפרצות בסצינה האחרונה - ומביאה את המחזה לשיאו, ואת התרגשות הקהל לשיאה - שני אלה, עם צוות השחקנים הכה מתוזמר היטב ע"י הבימאית אתי רזניק - מעמידים הצגה בקנה מידה של תיאטרון רפרטוארי. שגם בשדות אלה, נדיר לראות כאלו פנינים.
עיצוב התפאורה של דפנה פרץ לא מתחלף, ע"מ לא ליצור הסחות דעת, ומשאיר את הבמה להתרשמות טוטאלית מהמשחק, ומהדרמה המתחוללת עליה. עיצוב התלבושות הנאה הוא של אפרת מירב, והמוזיקה בעריכת אפי שושני.
לסיכום: עבודה מזהירה של כל היוצרים והשחקנים, ולקהל מזומנת חוויה בלתי רגילה, שונה ממה שמוגש לו מעל כל הבמות בכל קנה מידה.
|
|
מעין קילצ'בסקי ועומר קרן [צילום: יוסי צבקר]
|
|
|
|
|
אורי שילה ומעין קילצ'בסקי [צילום: יוסי צבקר]
|
|
|
|
| תאריך:
|
12/02/2013
|
|
|
עודכן:
|
12/02/2013
|
|
עליס בליטנטל
|
|
'ילדים חורגים לאלוהים': חוויה בלתי רגילה
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
עובר אורח
|
13/02/13 00:52
|
|
השופט: יגאל פליטמן, סגן נשיאת בית הדין הארצי לעבודה
|
|
|
|
|
פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אלי רייפמן כולל שתי נקודות בעלות משמעות בתיקים שונים לחלוטין: תיק אולמרט ותיק הולילנד. בעוד שבנוגע לתיק אולמרט זוהי התייחסות תיאורטית בלבד, ההשלכה על תיק הולילנד עשויה להיות מעשית.
|
|
|
|
|
ראשי חברת הפניקס נתנו היום (ב', 11.2.13) שיעור מאלף בחינוך פנסיוני: הם הוכיחו, למי שעוד היה זקוק להוכחה כזו, שאם לא מבזבזים אחת לשש שנים את כספי קרן ההשתלמות (הם משתחררים לאחר תקופה זו), אפשר להגדיל את הפנסיה בשיעור ניכר. אבל הלקח יכול להיות, שבעצם יכול כל אדם להגיע לאותה תוצאה, אם יחנך את עצמו ולא יוציא את כספי הקרן.
|
|
|
|
|
"האור הגנוז" היא כת, שכולה על טהרת הנשים, המונה כמה אלפי חברות ברחבי הארץ. רובן הגדול הן רווקות או גרושות, הנוהגות להתאסף למרתונים ולסמינרים, שבהם הן חוות, לדבריהן, אושר ושלווה באמצעות, מה שהן מכנות, "הארה שמיימית". הן מספרות שההארה הזאת פוקדת אותן תוך כדי ריקוד, וזו גם הסיבה לכך שהן מרבות לרקוד ולשיר כדי להשתחרר, ממה שהן מכנות, "הציוויים של המוח".
|
|
|
|
|
אריסטוקרטים, מנהיגים, שועי-עולם ושאר עשירים נטו בעבר להנציח את עצמם באמצעות ציורי פורטרט או בפסלים מחומרים קשיחים כברונזה ואבן, שהנציחו את דמותם לדורי דורות. לכבוד מיוחד זכו אלה שפסליהם הוצבו בכיכרות - לפחות עד שנותצו במהפכה (ע"ע קדאפי, אסד האב ואחרים). כיום, משהכוכבות הפכה זמנית והכיכרות הן רק צומת לכלי-רכב, גם חומרי העיצוב הם בני-חלוף. מוזיאון השעווה הפך לאבן שואבת, וכל ידוען ואיש-ציבור מעוצב כפסל שעווה או קרח - העיקר לקדם וליחצן אירוע זה או אחר.
|
|
|
|
|
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
