משהו על תרבות הצביעות השוררת במקומותינו, ניתן אולי ללמוד מדבריו של אלי גונן, מנכ"ל מלון שרתון-מוריה באילת.
גונן התראיין למגזין ממון (ידיעות אחרונות, 18.12.01). ושם אמר דברים, מהם עולה כי הוא מאוד אוהב את כספם של עובדים-שכירים, פשוטי העם, ובני משפחותיהם, כמובן. אך לא לארח אותם במלון "שלו". לא את הצ'חצ'חים, חלילה. הוא מעדיף, כדבריו, אוכלוסיה "מחונכת ויפה", "אנשים שלא מחפשים מחיאות כפיים אלא נגינת ויולה וכינור".
הנה מקצת מדבריו, המדברים בעדם (ונגדו):
"מה לעשות, אנחנו לא יכולים להיות פיינשמעקרים ולקבל למלון רק אשכנזים יפים", אומר אלי גונן, מנכ"ל שרתון מוריה.
"גם אנחנו היינו רוצים לראות במלון אוכלוסיה אחרת, יותר יפה, יותר מחונכת, כשאנחנו רואים איך אנשים משאירים את החדר, זה לא תמיד קל. אבל היום השוק קשה, התחרות רבה והתיירות הנכנסת לאילת היא אפס. איך אפשר במצב כזה לא לקבל ילדים לבית המלון? נכון, הם רצים ומשתוללים וזה לא נעים, אבל הטענות של איגרא מעידות על חוסר הבנה של השוק ועל חלומות שהלוואי שהיינו מגיעים אליהם, כי החלום הוא נפלא, אבל איגרא כנראה שוכח באיזו תקופה אנחנו נמצאים".
מוסיף על כך כתב ממון:
איגרא מאמין בתקופות. הוא עיצב את המלון סביב נושא היסטורי. המלון הוא ארמונו של הורדוס, העובדים לבושים כמשרתי...
גונן אומר שהוא היה שמח מאוד לנהל מלון שמיועד "לרבדים העליונים באוכלוסיה, אנשים שלא מחפשים מחיאות כפיים אלא נגינת ויולה וכינור, אבל מה לעשות שבאות קבוצות שמחפשות בידור רגיל. הם באים לחופש, לא למשטר צבאי, ואני צריך לתת להם את מה שהם רוצים".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
