שאול מופז אינו ראוי ואינו מתאים להיות שר הביטחון. בראש ובראשונה הוא אינו ראוי לכך, בשל היותו חסר עמוד שדרה, כפי שהוכח בתמיכתו בתוכנית ה"התנתקות" של אריאל שרון.
האיש שטען בלהט במשך יותר מחמש שנים, בהיותו רמטכ"ל ולאחר-מכן שר הביטחון, כי נסיגה חד-צדדית מעזה תסכן את ביטחון המדינה, וגינה את מצנע שקרא לנסיגה כזו - שמע את דברי המהפך של שרון ולפתע קפץ והחל לטעון בלהט כי נסיגה חד-צדדית מעזה דווקא תועיל מאוד לביטחון.
מאחר שלא שמענו מפיו הסבר מפורט בדבר התועלת העצומה שתצמח לביטחון המדינה, ההסבר היחיד שהדעת סובלת למהפך כה רדיקאלי, ללא אירוע מיוחד נראה-לעין שהצדיק זאת פחות משנה לאחר הבחירות, הוא ידיעתו של מופז כי, מאחר שאינו חבר הכנסת, התנגדותו לשרון תגרום לסילוקו הביתה חיש-מהר ולסיום הקריירה הפוליטית הקצרה שלו.
בכך לא היה יחיד בממשלה, וחברו אליו חדלי-אישים אחרים ממפלגתו, אלא שהציפיות ממנו היו גדולות בהרבה דווקא בשל היותו רמטכ"ל-לשעבר. הוא אינו היחיד שהראה כי אומץ-לב רגעי בשדה הקרב אינו בהכרח גם אומץ-לב במחוזות אחרים, שבהם נדרשת גבורה נפשית ארוכת-טווח.
יש הבדל גדול בין מי שתמך בתום-לב ביציאה מעזה, משיקולים מוצהרים ומפורטים שמותר לקבלם או לדחותם, ובין מי שקפץ לכך בבת-אחת, יחד עם שותפים אחרים לתועלתנות שגם הם קפצו כך בבת אחת ובאורח מקרי לגמרי בדיוק באותו רגע, ללא התלבטות ארוכת-זמן המתחייבת ממהלך מחשבתי כה מהפכני, בנסיבות המחשידות אותם באופורטוניזם חסר-מצפון ובנכונות להפקיר שיקולים לאומיים למען תועלתם האישית.
כעת הדיח מופז את יעלון, ללא הדיון הממשלתי המתחייב - לדעתי גם על-פי החוק - כהקדמה לכך, בנסיבות המחשידות אותו בנקמנות אישית ובחיסול חשבונות עם יעלון שנוא נפשו. בכך נתמך ללא ספק על-ידי הצדיק המפורסם אריאל שרון, שכידוע אינו נוהג לעולם על-פי שיקולים תועלתניים אישיים ואינו נוטר איבה.
אך הבעיה אינה רק מופז האיש ודרכו הפתלתלה, ואינה קשורה לזהותם של מפלגת השלטון וראש הממשלה. הבעיה היא השגיאה החוזרת ונשנית במינוי "גנראל" לשעבר כשר הביטחון.
ישראל היא ככל הנראה המדינה הדמוקרטית היחידה שבה כמעט כל שרי הביטחון מגיעים לתפקידם זמן קצר לאחר שירותם הצבאי. כאשר השר הוא גנראל לשעבר, אין זה מינוי שר הביטחון אלא מינוי רמטכ"ל-על, שכן רק אדם בעל סגולות נעלות ונדירות מאוד מסוגל להתאפק מלהתערב בצעדים צבאיים, זמן קצר לאחר שהוא-עצמו כיהן כרמטכ"ל או אפילו כאלוף.
כמעט אין בנמצא בעלי סגולות כה נעלות. הרי על-פי תחושתו הוא מבין בתחום זה לא פחות מהרמטכ"ל, מה גם שהאחרון היה פקודו הישיר במקרים רבים. למה מי הוא יעלון הדרדק שילמד את מופז, שהיה מפקדו. על מניעים אישיים, שקצינים בכירים לשעבר נגועים בהם ומכוונים את כל צעדיהם בתפקיד על-פיהם, לא פחות ממי שלא היה קצין בכיר, אין צורך להכביר מילים.
יתכן שאני טועה, אך התרשמתי שדווקא אהוד ברק, "החייל המעוטר ביותר בצה"ל", הרחיק עצמו מעיסוק בענייני הצבא בהיותו שר הביטחון, ובאורח אופייני גרם הדבר לרטינות של קצינים בכירים על שהשר אינו מקדיש די זמן ותשומת-לב לתפקידו. אילו הרבה להתערב, היו אותם בכירים רוטנים על התערבותו בענייני הרמטכ"ל.
מלחמת יום הכיפורים הדגימה בעיה זו באופן בולט. שר הביטחון משה דיין התערב ישירות בצעדים צבאיים חשובים, כגון היענות לדרישתו של אלוף פיקוד הצפון לתגבור כוחותיו באמצעות חטיבה 7, או התערבות בתוכניות הצבאיות הטקטיות בקשר לחציית התעלה והצעדים הצבאיים הקשורים אליה.
ועדת אגרנט, שמסקנותיה בתחום זה לא היו המסקנות המופרכות היחידות שהסיקה, התעלמה כליל ממעשיו אלה של דיין והתייחסה אליו כאל דרג מדיני גרידא, שבחינת מעשיו תיעשה אך ורק על-ידי הציבור בקלפי.
לדעתי, יש לשנות את המנהג הנפסד הזה. שר הביטחון אינו צריך להיות עוד אלוף או רב-אלוף העוסק בצעדים צבאיים, אלא מדינאי העוסק בניהול מדיניות הביטחון של המדינה, ומניח לרמטכ"ל לנהל את הצבא. לתפקיד זה דרוש דווקא אדם ששירותו הצבאי כבר הרחק מאחוריו, ומאידך גיסא יש לו יכולת והבנה בתחום של ניהול מערכות גדולות, שכל ישר ומאוזן, הבנה מדינית-אסטרטגית, יכולת פוליטית ומפלגתית ניכרת ותפיסה טובה.
איש כזה היה, לדוגמה, משה ארנס (ללא קשר לשיוכו המפלגתי), שנראה כי חולשתו היתה בתחום הפוליטי-מפלגתי. אפשר למנות לתפקיד גם מי שהיה קצין בכיר אך לא בעבר הקרוב, כמו למשל בנימין בן-אליעזר ששירת בעבר הרחוק כתת-אלוף (אינני מתייחס כאן לאישיותו, לסגולותיו ולהתנהגותו של הלה, שיש לי עליהן ביקורת קשה). ריחוקו מהשירות, ודרגתו שלא היתה בכירה מאוד, מנעו התנשאותו מעל הרמטכ"ל בתחום הצבאי.
יתר על-כן, אין זה מובן מאליו ששר הביטחון חייב להיות בעל עבר ביטחוני עשיר. לדעתי, אלמלא שלח ידו בפלילים, היה אדם מוכשר מאוד כאריה דרעי יכול להצליח בתפקיד זה, שגם אישה יכולה לכהן בו אם ניחנה בסגולות המתאימות. אזרחי המדינה התרגלו לכך שתפקיד שרת החינוך או שרת התקשורת מתאים לאישה, והיתה אפילו אישה שכיהנה כראש הממשלה (געגועי לגולדה...), אך אם תמונה למשל צפורה לבני לתפקיד יקפצו כל שדי השאול במחאה על הפקרת הביטחון.
ואני, אלמלא הצטרפה לבני - אישה מוכשרת, על-פי הידוע לציבור - למהלכו של שרון ב"התנתקות" ולהתנהגותו המתועבת בפרשה זו, הייתי מפגין כיום למען מינויה לתפקיד ושילוח מופז לביתו.
