א. פורנוגרפיה של מוות

כצפוי, משרתת התקשורת המערבית את תעמולת ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש), ומשדרת הלוך-וחזור את הסרטונים, שהוא מפיץ על עריפת שבויו. כך, הם, כביכול משרתים את זכות הציבור לדעת, אך למעשה מפיצים חינם את אימת דאעש, ומגבירים אותה.

וזה כולל גם את התקשורת שלנו, שמעצימה כל חצי מלה, שמפליט כל רב-מחבלים - מאבו מאזן ועד אבו ג'ילדה - ומשחרת לפתחם של מנהיגי הטרור נגדנו.

לכאורה, היו יכולים להסתפק בדיווח קצר על עוד רצח מתועב, שביצעו המטורפים, אך תמיד הייתה פורנוגרפיה מנוף טוב להעלאת רייטינג - בעיקר, כשחלק מהתקשורת תומך בגלוי בג'יהאדיסטים.

ב. דבר בשם אומרו

שנים אני מנסה להבין מדוע מסתירה התקשורת והאקדמיה את רשמי ביקורו של מארק טווין בארץ הקודש.

ביום הכיפורים, בין מוסף למנחה, שקעתי בקריאת ספרו, "מסע תענוגות בארץ הקודש" (כינרת, זמורה-ביתן, דביר, 2009), שהנו חלק מספר גדול, שמבוסס על רשימות, שכתב לעיתונים על מסעו לאירופה ולמזרח התיכון בסוף שנות השישים של המאה התשע-עשרה, ולא תורגם לעברית.

מארק טוויין היה קצין בצבא הדרום. בימי החושך, אחרי כניעת הדרום במלחמת האזרחים, היה, לכן, עבריין נמלט, שהנקמנים הצפוניים רדפו אחריו כאילו בשם החוק. הוא יצא למסע לאירופה ולארץ-ישראל עם המון הומור, ותיאוריו מטילים אור על החברה האמריקנית דאז, אך גם על ארץ הקודש ועל הצליינים, שעלו אליה לרגל.

סיבה אחת להדרת ספרו הנה העובדה, שהוא מתאר את הארץ ריקה מתושבים ועזובה - בניגוד לשקרים של מתנגדי הציונות, שרובם מוכים ב"אוריינטליזם" מבית-מדרשו המפוקפק של אדוארד סעיד שחיק עצמות.

סיבה אחרת יכול לשמש בוזו לאוכלוסייה המקומית. למשל: "... נדמה לי שכל עם, צבע עור ושפה עלי אדמות מיוצגים בקרב ארבעה-עשר אלף הנפשות החיות בירושלים. בלואי סחבות, עוני, דלות וזוהמה, סימנים וסמלים אלה, שהם עדות נאמנה יותר לשלטון מוסלמי מאשר דגל חצי הסהר עצמו, מצויים כאן בשפע. מצורעים, נכים, עיוורים ורפי שכל מסתערים עליך מכל העברים, ודומה שאינם יודעים אלא מלה אחת בשפה אחת - ה'בקשיש' הנצחי ..." (עמוד 106).

ג. מסתירים

המשטרע, כהרגלה, מנסה להסתיר ולטשטש את נסיבות הפיגוע הטרוריסטי, שבה הרגו ערבים קבלן, שניקה חלונות בפתח-תקווה בשיטת סנפלינג, על-ידי חיתוך החבל שלו.

לחבורה המסואבת של הכושלים בגוף החולה מאוד משיח' ג'ראח לא ידוע על מהומות בירושלים. כשחוסלה שלי דדון מעפולה על-רקע לאומני (כלומר, נטבחה בידי ערבי בגלל היותה יהודייה), ניסתה חבורת הכושלים בכחול לטשטש את הנסיבות הלאומניות לפשע.

משפחתו של נתנאל עראמי הי"ד ממושב אחיעזר נאלצה להיאבק בצו איסור פרסום, שהטילה המשטרע על רציחתו, ובאותו הזמן הפיחה סיפורים על תאונת עבודה. "כל הכיוונים נחקרים", אמרו הבטלנים בכחול.

ד. לשבור את קובה

הנשיא ג'ראלד ר' פורד הורה בשנת 1976 לתכנן פלישה לקובה, לאחר שהקובנים התערבו צבאית באנגולה שבאפריקה - קובע ספר חדש, שפרסמו פרופ' ויליאם מ' לה-גראנד מהאוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון הבירה, ופיטר קורנבלו מהמרכז לתיעוד קובה.

את התיעוד לספרם הם השיגו בספרייה הנשיאותית על-שם פורד באן ארבור במישיגן, המרכזת תעודות וחומרים על חייו של פורד ועל נשיאותו.

את התוכנית לפלוש לקובה הכינו ד"ר הנרי א' קיסינג'ר (מזכיר המדינה דאז) וצוותו כתגמול על התוקפנות הקובנית, וכדי למנוע א התרחבות התוקפנות הקובנית למדינות אחרות באפריקה.

התוכנית כללה מהלומות על נמלי האי, על מתקנים צבאיים ונחיתה של כוחות נחתים באי. לדעת קיסינג'ר, אם ארצות-הברית לא תגיב צבאית על תוקפנות קובה, היא תצטייר במדינה חלשה. "במוקדם או במאוחר נצטרך לשבור את קובה", אמר קיסינג'ר לנשיא פורד בשנת 1976.

בסוף אותה השנה, כידוע, הפסיד הנשיא פורד בבחירות לנשיאות לג'ימי קארטר. תחת הנהגת קארטר הדגימה ארצות-הברית את חולשתה הרבה בכל רחבי העולם ואת חוסר מנהיגותו. וכידוע, נמנעה ארצות-הברית מלשבור את קובה, ששקעה לחיי עוני וניוון, בחסדם של פידל קסטרו ושל הקומוניזם, עד עצם היום הזה.