החוקר בשירה

באנגלית, כותר ספרו המרהיב של יוסף אורן "מוקדים חדשים בשירה העברית" (הוצאת "יחד", תשע"ה-1915), הוא The pleasures of reading Hebrew Poetry. הספר זורק אלומת אור על השירה העברית במאה ה-20, ועל שירה בכלל, וקריאת יצירת-הביקורת עצמה מספקת שורה של הנאות לאוהבי ספרות, שירה ולשון. יש להדגיש שהיא כתובה בשפה צלולה וחפה מכל ז'רגון (מעט "המילים הקשות" שבהן משתמש המחבר מוסברות בה בבירור) ומהווה כלי העשרה והעמקה לקהל קוראים רחב על כל גילאיו. אורן, חוקר ספרות עברית ותיק שלזכותו כעשרים כרכי ביקורת, כינס בה ממחקריו ומסותיו על השירה העברית. חלק מסוים מהם כבר התפרסם אומנם באתרי תוכן באינטרנט, אך השלם אינו רק סכום כל חלקיו, אלא הרבה יותר מכך.

המחבר מזהה ארבעה מוקדים שבעזרתם השלימה השירה העברית את מהפכת המודרניזם במהלך המאה ה-20 - שבביצועה התחילו משוררי התחייה בעשורים האחרונים של המאה ה-19:

• הוצאת השירה העברית למרחב האוניברסלי

• הידוק הזיקה של השירה העברית לאקטואליה

• הבלטת הקול הנשי בשירה העברית

• השבת נכסי לשון מהמקורות לשירה העברית

בפרק הראשון, "צמיחת המודרניזם בשירה העברית", מגדיר אורן את המושג מודרנה שאינו מתחרז עם אופנות חולפות, אלא עם איכות הנמדדת בצירוף של כמה גורמים יחדיו, כמו למשל, נועזות מחשבתית, רעננות רגשית ושלמות קומפוזיציונית. איכותה ומודרניותה של שירה אינן נמדדות במוסכמות החיצוניות המאפיינות אותה עדיין (שורות קצרות וטקסט מנוקד) ובלהטוטים צורניים, כי אם בעומק "נשמתה".

אורן מוכיח את טענותיו התיאורטיות בפירוש מרתק, חי, מפורט ומעמיק של ארבעה שירים שהם כבני מאה שנה, שאף על-פי שאינם עונים ל"מודה" שעל פיה נכתבת השירה כיום, ועל אף "התיישנותם" הפואטית, לא נס ליחם המודרני. בזכות האמת הרגשית וההגותית, שהיא "נשמת" השיר, שירים טובים הם על-זמניים.

הדוגמה הראשונה שמביא אורן לצדקת הגדרתו של המושג מודרנה, היא השיר "גשם ליל" של יעקב פיכמן. הפעלים המרובים המתבלטים בו, השאולים מהשדה הסמנטי של המלחמה - גחות, חשות, תוקפות, מתרחקות, נאבקות - מנחים את הקורא לזיהוי הנושא הכל כך רלוונטי לימינו: עימות האדם עם הפראות, הן זו של הטבע הסובב אותו ומאיים להשמיד את תרבותו והן זו המקננת בטבעו שלו. הדוגמה השנייה היא השיר "ולא אדע" של דוד שמעוני שגם הוא נותן ביטוי למודרניזם המתאפיין, בין היתר, בראייה מפוקחת של המציאות ובזיהוי של פגעיה ונגעיה במועד. השימוש הנרחב בהצגת שאלות ניגודיות כמו "השוקע אם עולה החרס?" בשירו של שמעוני שנכתב ב-1917 מעיד על סערת נפשו של האדם בעידן של אי-ודאות. הדוגמה השלישית היא "יום אביב מוקדם" של יעקב שטיינברג, שכמו שמעוני, מגיב גם הוא על זוועות מלחמת העולם הראשונה, אך בדרך פסימית הרבה יותר המתבטאת בעוצמת ביטוי שלא הייתה מביישת שום משורר עכשווי. חולי העולם הוא "כספוג ענקים נורא (...) הנוזל בלי הפוגות חלאת כל היצורים". הדוגמה הרביעית היא "גשם בסדום" של אברהם שלונסקי, שיר המייחס לכְּרַך העכשווי את כל הרעות שפקדו את סדום המקראית. "גשם בסדום" הוא המשך פסימי ל"גשם ליל" של פיכמן: ניצול מוגזם של משאבי הטבע, מיסחור של הישגי המדע ושימוש בטכנולוגיה לאגירת כוח מאיימים על הביטחון של האדם ושל העולם.

ניתן להבחין בסדר פנימי בהצגת השירים שפותחים בנימה אופטימית מעט של נצחון התרבות, ולו אף רגעי, על הפראיות, עוברים לספק בין תקווה ליאוש ומסתיימים בהכרעת אדים דלוחים וגשם עקר.

כדרכו, פותח אורן את פירוש השיר במבט צילומי, תמונת אוויר, על מבנה השיר (חלוקה לבתים, שורות, משפטים, פיסוק, ועוד סממנים צורניים). לאחר מכן הוא מזהה את הדובר, הנמען, הגיבורים, האירוע המוליד, דימויים, ושאר משאבים, לשוניים ומוזיקליים, וחושף בפנינו את מובנו של השיר - הקשור תמיד לחווייה עמוקה, רגשית ומחשבתית. השיר הוא כמו פסל הניצב על כן כשהוא עטוף בשכבות של בדים המאפשרים לראות מבעדם רק את קווי המתאר המבטיחים שלו, ואורן מלמד אותנו מה צופנים קווים אלה, ואז בזהירות ובשיטתיות הוא מורה לנו כיצד להסיר מעל הפסל אריג אחר אריג, עד שהשיר מתגלה לנו במלוא זהרו.



ומשירה לפרוזה והקשרים ביניהם

בפרק השני, "שירה וביוגרפיה", מציע אורן פשר חדש ומקורי (וגם אקטואלי ביותר) לשירו הקשה במיוחד להבנה של אלתרמן, "איגרת", פשר שמוציא את השיר מן המישור האישי שבו התרכזו עד עתה מפרשיו (שטעו, לפי אורן), אל המישור הלאומי. הצעת הפירוש החדשה מתבססת גם על בחינה מעמיקה של השיר, על כל שלל רמזיו המקראיים, וגם על תולדות חייו של המשורר. ממקום מושבו הזמני בעיר ננסי בצרפת שבה למד אגרונומיה, עקב אלתרמן לא רק אחר האירועים הקשים שהתרחשו בארץ בין יהודים לערבים, אלא גם אחר היריבות שהלכה והעמיקה בין היהודים לבין עצמם. את השיר "איגרת" מבין אורן כקריאה של המשורר לפיוס לאומי בין השמאל הפועלי ("היישוב") לימין הרוויזיוניסטי ("הפורשים"), כדי להציל את המפעל הציוני מקריסה וכדי למנוע את הישנות הגלות בעטייה של מחלוקת ב"משפחה". בעוד שבפרק הראשון מובאים שירים שבהם מזוהה האני-הלירי עם הכלל אנושי, בפרק זה מובא שיר שבו מזוהה האני-הלירי עם הלאומי.

הפרק ממשיך ומבליט את ההשפעה שהייתה למהפכת המודרניזם בשירה העברית על יצירתם של כמה מבכירי המְספרים של התקופה: יהושע קנז, ס.יזהר ועמוס עוז. מדוע שולבו בתים מ"איגרת" בנובלה "בין לילה ובין שחר" של יהושע קנז? איך תורמת הקראתם בגוף הנובלה להבנת המסר והדמויות? ומיהושע קנז עובר אורן לסופרים אחרים, בעלי זיקה ביוגרפית לשירה, "משוררים נסתרים", כפי שהוא מכנה אותם. ס. יזהר שעל אף שלא פרסם שירים, בהגדרה הפורמלית של הסוגה, הוא משורר נסתר, שהסיפורת שלו היא שירה צרופה, וגם מרבית גיבוריו המתלבטים בסיפורים הם בעצם משוררים. וכזה הוא גם עמוס עוז שבילדותו הושפע עמוקות מזלדה שהייתה מורתו, ושאת נערותו שרד בעזרת כתיבה קודחת של שירים.

תחת הכותרת "משוררים ושירים בספריו של עמוס עוז" מסביר אורן את תחבולת "המשורר הנסתר" ותחבולת "הלחישה בשירים". בעזרת הראשונה מגלף עוז דמויות רבות כמשוררים, באמצעותם הוא מביע דעתו על סוד השירה ומצטט מ"שיריהם", ו"מסתתר" מאחוריהם כמו לא היה זה הוא עצמו מחבר השירים. בעזרת התחבולה השנייה, מפנה עוז את הקורא, על-ידי דמויות ברומן, אל שיר מסוים, תוך ציון שם מחברו, שם הקובץ ומספר העמוד שבו נדפס, אך בלי לצטט משהו מתוכו. בשלושה פרקי מחקר מבהיר אורן מהו ייחודה של תחבולת "הלחישה בשירים" ("הלוחש" אינו מצטט ישירות כי אם מפנה הפנייה ביבליוגרפית), לעומת שיבוץ ציטוטים בגוף הרומן עצמו או כמוטו בתחילתו, ומהם תפקידיה. ארבעה שירים "לוחש" עוז ברומן "לדעת אשה": "וכל ההרהור הזה" של אמיר גלבוע, "אחריות" של יאיר הורביץ, "הקו האחרון" של דליה רביקוביץ וחמש שורות מ"הזהב של המתים" של יוסף שרון, וכאן הקורא נהנה לא רק מן ההסבר של תחבולת ההפנייה, אלא גם מפרשנות השירים עצמם, המובהרים להפליא תחת עטו של אורן. ברומן "אל תגידי לילה" מפנה עוז את הקורא ב"לחישה" לשיר של עזרא זוסמן, ואורן מפליא שוב להבהיר את השיר על שני חלקיו ותרומתו להבנת הגיבורים והמסר של הרומן. בשני רומנים אלה של עוז, "לדעת אשה" ו"אל תגידי לילה", האישי והלאומי כרוכים יחדיו, ולחישת השירים קשורה בהתאם באופן הדוק לתובנותיהם הפוליטיות.

בפרק השלישי, "הקול הנשי בשירה העברית", מרכז אורן משוררות משלושה דורות, תוך שהוא עומד על ההבדלים ביניהם וההתפתחות בהתייחסותן למצבי משבר זוגיים בהשפעת הפמיניזם: "דור האימהות" (רחל בלובשטיין, לאה גולדברג וזלדה מישקובסקי), "דור הבנות" (דליה רביקוביץ ותרצה אתר) ודור "הנכדות" (יונה וולך וצרויה שלו). נבחנים בו השירים הבאים (וטוב ויפה עשה אורן שבחר כל פעם שיר אחד כדי להסבירו באופן מפורט וממצה ולחשוף את משמעותו השונה מזו הנראית לעין או המקובלת): "עץ אגס" של רחל, "באת אלי" של לאה גולדברג, "הסתרת נפשך" של זלדה, "כישופים" של דליה רביקוביץ, "יקיצה" של תרצה אתר, "אבנים משתפלות לנהר" של יונה וולך ו"דוקטור נוימן" של צרויה שלו. בסוף הפרק מובא מעין נספח המספר על פרשת השיר "הו" של נורית זרחי, השייכת ל"דור הבנות" (פרשה מביכה בשביל המעורב בה, כפי שמודה בכנות ראויה לשבח אורן, אך משעשעת מאוד לעין חיצונית...), המראה כיצד השמטת בית משיר משנה את פירושו (כל המוסיף, האומנם גורע?). בסיפור פרשה זו מגלה אורן טפח משיטות עבודתו, ובפרקים הבאים ימשיך ויעמיק בגילויין.

את הפרק הרביעי, "מתודיקה", מקדים הדימוי שהשיר הלירי הוא "הקפאה" אמנותית מלוטשת של חווייה ושתפקיד הפרשן הוא "להפשיר" את השיר, כדי להחזיר לו את חיותו ולחוות שוב את החווייה. מרעישה, מהפכנית ואמיצה היא הטענה שלשיר אין פירושים שונים, אלא פירוש אידיאלי אחד, המעוגן במילותיו ובמבנהו. אין לשאול "למה התכוון המשורר", אלא "למה התכוון השיר". מכך נבין מדוע מצהיר אורן שמפרשי "איגרת" של אלתרמן שוגים כולם. לאחר מכן מופיעים מדריך "הפשרה" טכני מפורט, המכוון לכל אחד, ובו הוראות גישה לשיר, צעד אחרי צעד, שלא תסולאנה בפז, ומדריך הוראת שירה בדרכים יצירתיות, בייחוד למורים, השם דגש על עידוד היכולת להפיק הנאה מספרות ועל חוויית העונג שבלימודה (חובבי שפה ימצאו עניין רב בתרגילים האחרונים הממחישים שחרור מילים מתבניות כולאות).

בפרק החמישי, "נוסטלגיה", בוקע שוב קולו האישי של אורן המספח 20 שירים נשכחים (לא ידעתי שהוא שירים...), שהתפרסמו במוספי ספרות שונים. תרגיל מעניין יהיה, אגב, ליישם עליהם את הטכניקות המומלצות במדריך למפרש שירה מתחיל.

בפרק השישי, "הגדרות זהות", משלים המבקר לחישות מעולמו האישי והפוליטי. הפרק פותח במאמר אבחנתי חריף בראייתו הנקרא "השיפוט הספרותי לסוגיו", המבדיל בין הקורא המתרשם, העיתונאי הספרותי ומבקר הספרות כחוקר תרבות, ועוד שני מאמרים "הגדרת זהות של מבקר ספרות עברי" ו"הגדרת זהות של מבקר ספרות ציוני", המציירים דיוקן מעורר כבוד של חוקר אידיאליסט-מציאותי, בעל ערכים איתנים, מגויס בכל נימי נשמתו, המשפיע לא רק על קהל הקוראים, כי אם גם על הכותבים עצמם, מלווה, מעודד ומכוון, מצד אחד, מתריע על מגמות ונזקים העלולים לדעתו להתפתח לבלתי הפיכים, מצד שני. על שלוש הקטגוריות האחרונות, מבקר הספרות כחוקר תרבות, מבקר ספרות עברי ומבקר ספרות ציוני, נמנה אכן יוסף אורן שבשבילו ביקורת הספרות והוראתה היא שליחות בחזית העשייה של תרבות הדור ומפעל חיים.

ספרו זה, המתווסף לשורה ארוכה של כרכים, הוא גם מבט פנורמי על מאה שנות שירה עברית וגם צלילה למעמקיה. מונע בכוח אהבת הספרות העברית ובכוח בקיאותו הרחבה בה, אורן ממפה, מכליל, מאבחן, מסביר, מגדיר, ממיין, מפרט, מצהיר, לוחש, מציל אוצרות תרבות משכחה ומדביק בלהט תבונתו את הקורא. ממליצה מאוד על המסע המהנה ופורץ המוסכמות הנועד לקשת רחבה מאוד של קוראים - מחסרי ניסיון לחלוטין עד זאבי תרבות ותיקים שגם הם ילמדו ויופתעו - אל לב יצירתם של מיטב משוררי התקופה.