דרוש מנהיג יציב, או: געגועי לגולדה

אחד מטובי הגולשים באתר זה, ששמו אריאל – לא, לא שרון אלא טוב ממנו – הביע תמהונו כשאמרתי כי אני מתגעגע לגולדה מאיר ז"ל. לכאורה, געגועים כאלה בליבו של איש הימין, למי שהיתה מעמודי התווך של מפא"י הישנה, מעוררים תמיהה. מאמר זה נועד לפצות את אריאל על התדהמה שנפלה עליו לשמע הדברים.

לנוכח תעלוליו של אריאל שרון ואל מול חדלי האישים הכרוכים אחריו ואלה הנאבקים לרשת את כסאו - אנו חסרים מנהיג בדמותה של גולדה המנוחה. יציבה, חסונה ואיתנה כסלע, פקחית ובעלת הערמומיות וכישורי המניפולציה המפלגתית-פוליטית שבלעדיהם לא ישרוד שום ראש ממשלה, שנונה ובעלת הומור יהודי בריא הכולל גם הומור עצמי, נעדרת נפיחות וחשיבות עצמית, רוויה באידיאולוגיה ציונית שורשית ובעלת תקיפות חיונית.

גולדה לא היתה אחוזה ב"להט משיחי", אף היתה מוכנה לוותר על שטחים בארץ-ישראל, ועל כך זכתה לביקורתו המוחצת של הימין הלאומי. אך היא לא שעתה ללהג ה"פוליטיקלי קורקטי" של השמאל, כבר באותם ימים, על אודות "העם הפלשתיני", והבינה כי עם כזה לא היה ולא נברא אלא כמכשיר יעיל מאין כמוהו בתעמולה השקרית הערבית, שנתמכה כל השנים ע"י יהודים תועים וטועים. באמרה "אני פלשתינית" זכתה בביקורתו הלועגת והמבזה של השמאל, כאילו כפרה בעיקר והשמיע דברי תועבה, אך הלעג והבוז הללו לא הרתיעוה.

הרוב המוחלט של אלה שלעגו לדלות העברית שבפיה ("היא יודעת רק 500 מילה בעברית"), היו עלגי-לשון ומשבשי העברית בעצמם - למעט אבא אבן, האיש שבעברית צחה ומושלמת הוליך שולל את ממשלת ישראל בדיווחים כוזבים, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים (מיכאל בר-זוהר, החודש הארוך ביותר, עמ' 144-143 ועמ' 165-164). גולדה, בשכלה הישר ובהגיונה החד והחריף, ידעה היטב להבחין בין עיקר לתפל וידעה לעמוד באומץ על דעתה, גם אם לא נאמה נאומים נשגבים כמנחם בגין, שלבד מיכולתו לנאום גילה תלישות וחידלון בכל השאר. גולדה ביקשה להביא ללשכתה את מנהיגי "הפנתרים השחורים", שבאותם ימים חוללו מהומה בטענות על "קיפוח עדתי". בפגישתה עימם שאלה גולדה, באופן טבעי, מהו עיסוקו של כל אחד מהם, אך פראי-אדם אלה חירפו וגידפו אותה על "חוצפתה" בהצגת שאלה מעליבה שכזו. גולדה אמרה לאחר-מכן כי הללו "אינם נחמדים", ואלופי הפוליטיקלי-קורקט השמאלני לא סלחו לה לעולם על אבחנתה זו.

בבוקר יום הכיפורים 1973 הוכיחה גולדה בת ה- 75 את חוסנה הנפשי. ריב קשה פרץ בין שר הביטחון משה דיין ובין הרמטכ"ל דוד אלעזר, בשאלה האם לגייס את כוחות המילואים או שמא להמתין להתקפת הערבים שכבר נודע כי תבוא תוך שעות אחדות. למזלנו הטוב ידעה אישה קשישה זו להפעיל את שיכלה הישר ולהכריע כדעת דדו ז"ל, למען גיוס המילואים מיד. לדעתי, לא היה לה כל חלק במחדל של ערב מלחמת יום הכיפורים, שהיה כולו נחלת הצבא ומפקדיו הבכירים – וחלק גדול של המחדל היה מנת חלקו של אלוף פיקוד הדרום עד חודשיים וחצי לפני המלחמה, אריאל שרון, שהצליח לנכס לעצמו ללא הצדקה – באמצעות שטיפת מוחו של העם ע"י מזדנביו - חלק ניכר של הניצחון.

גולדה ידעה לדבר עם גדולי-עולם בהישירה מבטה אליהם. ההומור והאנושיות נטפו ממנה, בפגישתה המצולמת והמפורסמת עם סאדאת בביקורו בירושלים.

גולדה, כיצחק שמיר לעתיד-לבוא, הבינה כי הדרישה המתמדת "להתקדם במשא-ומתן עם הערבים" אינה מיועדת להביא התקדמות אלא נסיגה והתקפלות ישראלית. הושמעו טענות על סירובה להיענות ליוזמת יארינג, שליח האו"ם, שכביכול יכלה למנוע את פרוץ מלחמת יום הכיפורים. אך לדעתי אלו הן האשמות שווא. אפילו "רודף השלום" כביכול, סאדאת, לא הסתיר כי מטרתו היתה מימושה של תורת השלבים, כלומר להשיג מישראל את המירב בדרכי שלום אך לא לוותר ולהמשיך בכל דרך עד "שחרור פלשתין".

בניגוד לראשי ממשלה שכיהנו אחריה, לא דבק בגולדה רבב של שחיתות והיא נודעה בצניעות הליכותיה. ככל הידוע לי היו לה בן ובת (יאריכו ימים). בנה הוא חבר בקיבוץ רביבים, וילדיה לא התגוררו עימה בחווה עתירת-רווחים ולא נחשדו מעולם במעשים מפוקפקים.

לדעתי, לא היה שום סיכוי שגולדה מאיר תנהג כאריאל שרון ותביא לבריחת צה"ל מפני הטרור הערבי, תוך עיקום המושגים באמצעות תירוצי "התנתקות" כוזבים, המהווים את ההיפך המוחלט מהצהרות שזה-עתה הושמעו, כגון "דין נצרים כדין תל-אביב". סבורני כי היא אכן דגלה בדין אחד לנצרים ולתל-אביב כישובים יהודיים, לפחות כל עוד אין הסכם-שלום סופי, אם כי היתה נכונה לוותר על חלקים של הארץ בהסכם כזה. כמובן, גולדה לא העלתה בדעתה לסגת מסנטימטר אחד, ללא הבאת ההכרעה למשאל-עם או לבחירות, והתחיבה פומבית לעשות כן (כפי שהתחייב גם יצחק רבין אחריה).

לבד מדוד בן-גוריון הענק, היו בישראל רק שני ראשי ממשלה נוספים שיציבותם וחוכמתם האפילו על אלה של קודמיהם ושל הבאים אחריהם: לוי אשכול ז"ל ויצחק שמיר יבדל לחיים ארוכים. למרבה הצער, כל שאר ראשי הממשלה כשלו בדרכם וסיבכו את ישראל בנפתולים ובמחדלים, ששילמנו בעבר ואנו עדיין משלמים את מחיריהם בריבית קצוצה: משה שרת, יצחק רבין, מנחם בגין, בנימין נתניהו ואהוד ברק.