ישראל והמלכוד העזתי

בעוד זמן קצר תמלא שנה למבצע צוק איתן ונדמה כי לפחות חלק מהציבור הישראלי מגלה סימני ייאוש מתוצאות המבצע. "טפטופי" הרקטות הופכים לסוג של זרזיף, גשם קל, מין חשרת עננים המבשרת התלקחות מחודשת באזור, כאילו מדובר היה בגזירת גורל, שאין להימלט מפניה. אך מבט מפוקח ומעמיק יותר בתמונת המציאות העזתית והאזורית עשוי לחשוף מציאות אחרת. במציאות הזו, המאופיינת בכאוטיות פרדוקסאלית, בה אויבים הופכים לבעלי אינטרס משותף ושותפים לתהליך מדיני הופכים למכשול, מנסה ההנהגה הישראלית לפלס נתיב, אומנם עקלקל משהו, אל מרחב יציב ורגוע יותר.

במציאות מסובכת לא קיימת האפשרות הנוחה של בחירה בין חלופה טובה לחלופה רעה. מציאות מסובכת מאלצת בחירה בין חלופות רעות. האתגר במקרים כאלו הוא כפול: להבין את המציאות וההיגיון המארגן שלה כמערכת מורכבת ולעצב את צמתי ההכרעה באופן המאפשר שליטה מקסימאלית בעיצוב החלופות ובבחירתן.

מבצע צוק איתן הותיר את רצועת עזה חרבה ואת החמאס מוכה, בעיקר צבאית, ולעת עתה גם מורתע במידה מסוימת מפני סבב אלים נוסף. אך ההישג הישראלי מוגבל במהותו וחיי המדף שלו מוגבלים. המצוקה ההומניטרית בעזה עלולה להיתרגם לייאוש מסוכן, שיוביל את האוכלוסייה כמו את החמאס לעימות אלים בשל התחושה של מי שנדחקו לקרן זווית מבלי שנותרה בידיהם כל אפשרות אחרת להיחלץ מן המיצר הדוחק. סבב אלים נוסף ובעיקר בעת הזו, עלול לדרדר את האזור, בדגש לגבי המרחב הפלשתיני, לכאוס גדול עוד יותר ולאלימות גוברת. אלא שבתנאים הקיימים עלול מרחב התגובה של ישראללהצטמצם בעטיו של לחץ בינלאומי גובר במציאות בה מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית בכלל ובמישור הבילטראלי של יחסי ישראל-ארה"ב בפרט, רחוק מלהיות מזהיר.

באופן פרדוקסאלי, שיקום רצועת עזה הוא אינטרס אסטרטגי משותף לישראל ולחמאס. אומנם לכל צד סיבות שונות, אך התוחלת האסטרטגית המקווה היא שיקום הרצועה. הרשות הפלשתינית הופכת למכשול משמעותי בפני התהליך בשל הקרע עם חמאס, חוסר יכולתה לחזור ולתפקד ברצועת עזה וההתנייה של המדינות התורמות להעברת כספי השיקום רק באמצעות הרש"פ. מאחר שהיריבות בין חמאס לרשות הפלשתינית היא בחזקת "משחק סכום אפס", במובן שהישג של הצד האחד הוא בהכרח הפסד של האחר, הרי שלא מסתמן סיכוי של ממש, שהרשות הפלשתינית תסכים להעביר את כספי השיקום, שיועברו אליה, לצורך שיקום הרצועה, כשהחמאס הוא הגורם הריבוני ברצועה ואילו היא כרשות, נפקדת.

גם המצרים אינם מקלים על המלאכה בגין חשבון הדמים שלהם עם החמאס, שנוא נפשם. המשטר המצרי רואה בחמאס יריב מר ומסוכנת, יוצא חלציה של תנועת "האחים המוסלמים". המצרים אינם רוצים לסייע לחמאס לבסס שלטונו ברצועת עזה ומבכרים באופן ברור את הרשות הפלשתינית ברצועה. בראיית המצרים, שיקום הרצועה כשחמאס היא הגורם הריבוני, פירושו חיזוק החמאס. לכן, אינם ששים להרים סיוע של ממש לקידום התהליך. מצרים היא שותפה אסטרטגית חשובה ביותר של ישראל וגורם אחראי ומייצב באזור ולכן ישראל נדרשת לתמרון מסובך מול מצרים לצורך הסרת התנגדותה למאמצי השיקום.

מאז תם מבצע צוק איתן לא פסק החמאס ממאמצי השיקום וההתעצמות הצבאיים והנחת העבודה צריכה להיות שכך גם יקרה במהלך מבצע שיקום הרצועה. לצד מאמצי ההתעצמות הצבאית נאלצת החמאס להתמודד עם קריאת התיגר עליה מצד ארגונים סלפיים, המזהים עצמם עם דאעש ואחרים. אלו מנסים לסבך את חמאס, בירי ספוראדי ("טפטופים") של רקטות לשטח ישראל, בהתכתשות מוקדמת מדי, מבחינת חמאס, עם ישראל. ארגונים אלו אינם מהווים איום של ממש על חמאס וגם לא על ישראל. מדובר בארגונים קיקיוניים וזניחים למדי, שיכולותיהם מוגבלות למדי. אלא שהיגיון ההיזק של רקטות פועל באופן שונה; מספיק מקרה אחד בו רקטה טועה תמצא דרכה לבית ספר, גן ילדים, בית חולים, מתקן צבאי או כל מתקן ציבורי אחר, כדי שכל המציאות תשתנה באחת. במובן זה, לארגונים הזניחים הללו יש פוטנציאל היזק מאוד מסוכן.

נדמה כי בשבועות האחרונים מתרחבת ומתגבשת הסכמה בקרב מעצבי מדיניות ומקבלי החלטות בישראל בדבר העדפת המסלול האזורי המולטי-לטרלי על פני המסלול הבילטראלי (ישראלי-פלשתיני). ההסכמה או ההעדפה הזו מתגבשת בשל הייאוש מפני האפשרות להגיע לאיזושהי הידברות של ממש עם הרש"פ ולחידוש התהליך המדיני. מאידך-גיסא, המדינות הערביות הפרגמטיות בהובלת מצרים וסעודיה, נתפשות כשותפות אפשריות במציאות בה הפכו ל"אחיות לצרה".

התחושה היא שמתרבים הסימנים לכך שההנהגה הישראלית מבקשת לפרוץ נתיב של הידברות, שיוביל להסדרה אזורית, שתישען על שיקום רצועת עזה כמאמץ אזורי ובינלאומי משותף, תוך כדי נכונות להסכין עם נוכחותה של חמאס בתהליך. ההערכה המסתמנת היא שלצד הסיכונים שבחיזוק חמאס באמצעות תהליך השיקום, נוצרות גם הזדמנויות אסטרטגיות חדשות לייצוב המרחב ולהקלת המצוקה ההומניטרית הקשה של תושבי הרצועה. אם ארה"ב והקהילה הבינלאומית תשכלנה להבין כי אין להתנות את שיקום הרצועה בחידוש התהליך המדיני ותרפינה מהמאמץ לכפות את חידוש התהליך המדיני במתווה של משא-ומתן להסדר קבע ותתמקדנה במאמץ לקרב עוד יותר בין המחנה הערבי הפרגמטי לבין ישראל, יוכל אולי התמרון הישראלי בכיוון זה להיתרגם לשינוי, שמהותו ייצוב המרחב והרגעתו לזמן ממושך יותר.

עד אז, חשוב לייחל ולקוות ששיקול הדעת והאיפוק הזהיר שמפגינה ההנהגה הישראלית אכן יוביל ליעד אליו מבקשת ישראל להגיע, גם אם מדובר ביעד מוגבל, שיחייב בנקודת זמן מסוימת את קבלת ההחלטה לגבי היעד הסופי אליו תבקש ישראל להגיע. מאידך-גיסא, אנו בהחלט עלולים למצוא עצמנו במחוזות אחרים ביום בו מעוף הרקטה הסוררת יסתיים במרכז או מתקן עירוני הומה מחוץ לשדה חמניות.