המסע למען "עופות החול" - מתקווה למפח נפש בבית שבו נולדתי בפולין, מתן תרומות היה חלק מן ההוויה של המורשת היהודית כאמור בתהילים "לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ". אבל זה לא היה רק עניין דתי יהודי, אלא חברתי יהודי. אקט של סולידאריות בחברה שבמצוקה שעליה לדאוג לחלש, לנזקק. לכן גם בקהילה קטנה יחסית של תריסר אלף יהודים, קרוב למחצית מתושבי העיר, שבה גדלתי, לא היה בחור ישיבה שבא ללמוד שלא נמצא לו מארח. לא היה זָר שלא עשה את השבת אצל איזה תושב יהודי. לא היה אדם שנזקק לאכסניה לילית בעיר, בלא שנמצאה לו לינה פרטית. הייתה אפילו תחרות של מי יקדים. היוקרה התלויה בכך הייתה חשובה, אבל במקרים רבים, לפחות באלה שהכרתי בבית שבו גדלתי, רוב הנתינה הייתה "מתן בסתר". זאת כדי לא להביך את המקבל.
ומה שהיה רווח בעירנו, היה המנהג בקהילת פולין כולה, בעצם בכול מזרח אירופה. זאת בשעה שהקהילות האמידות במערב אירופה היו למשענת סעד לקהילות עניות במזרחה. הסולידאריות היהודית הייתה אוניברסאלית. אין לי ספק ששותפות הגורל מלאה תפקיד לא פחות חשוב מן השותפות של הדת. התמיכה ההדדית הייתה כמעט טוטאלית ובכל התחומים, הכלכלי, החברתי וגם הפוליטי, כמו התערבות שועים יהודיים בעלי השפעה במערב למען אחיהם במזרח בשעת מצוקה. רשתות הקשר בין היהודים, לא היה להם אח ורע בעולם של פעם. מבחינה זאת העולם היהודי הוא אבי התקשורת המודרנית.
דעה קדומה כתיבת פוסט אצלי, ואני מניח שאצל רוב הפובליציסטים, נובעת משני גורמים. אחד היא סקרנות לגבי נושא או אדם. השנייה היא תופעה אקטואלית שגוררת אותך להתעניינות בסוגיה ולבסוף לכתוב. רשומה זאת שייכת לגורם השני. לנוכח כשלון של עמותת "עופות החול", ובעיקר הכישלון שלי שיזמתי את המסע - לבקש תרומות מן הציבור כדי לאפשר לנו להתקיים - הגעתי למסקנה שהישראלים ככלל, הם קמצנים. אהדה יש, עד שמגיעים לכיס ושם היא נעצרת. כמובן שיש גם יוצאים מן הכלל. לאלה שלא מצויים בנושא אציין כי עמותת "עופות החול" שמה לה למטרה לתעד חזותית את מעשיהם של ניצולי השואה למען המדינה כולל העלייה ההמונית לארץ במקום לכול מקום אחר בעולם שיכלו להגר אליו. בלעדיהם קשה מאוד לדעת מה היה קורה לנו כאן אבל סיפור זה כסיפור ששייך כמדור נפרד בפנתיאון הלאומי, לא סופר.
לצערנו, כפי שהוזכר רבות, אין לנו בפרויקט "התקומה" לא פטרון ממסדי, אין לנו נדיב, וגם לא הד תקשורתי. ולכן חשבנו לצאת לקהל במסע תודעתי באמצעות רשתות חברתיות. מסע זה כלל פניות, מהן ענייניות מהן נרגשות, שיבוץ תמונות נאות, בטישירטס עם הלוגו של העמותה, של דורות ההמשך שלי. את המסע ניהלתי ברשת הפייסבוק של אלה שיש להם קשר ישיר לנושא ואלה שיש להם זיקה. מדובר להערכתי בציבור של כמה אלפים. לפייסבוק של "משואה לתקומה" לבד - שהקים יוסי פולק, והוא ואני מנהלים אותו, יש 1,500 משתתפים. לפייסבוקים האחרים שאנו שיתפנו אותם במסע, בארץ ובחו"ל, יש מן הסתם כמה וכמה אלפים. אילו כל אחד בפייסבוק שלי היה תורם 50 שקלים בלבד, ומבין האחרים עוד 500, הרי בשקלול (אילו מהם שנתנו יותר וכאלה שבכלל לא), היו לנו 150-200 אלף שקלים, יותר ממחצית עלות של סרט תעודה באורך 50 דקות. אבל זאת חשבונאות שלי ולא של אחרים. איש לא תרם פרוטה שחוקה. ליתר דיוק, אני כן תרמתי הפעם תרומה צנועה, שכן איך אפשר אחרת. בשעתו כול משפחתי ללא יוצא מן הכלל תרמנו תרומה משמעותית מאוד.
את הפליאה הבעתי בפני בתי הבכורה נתי שהיא תורמת הרבה מזמנה בהתנדבות לגופים שונים וגם תורמת כסף. תהיתי באוזניה לסיבה שהפעם לא היו תורמים. אני הסקתי מכך כי הישראלים, בניגוד ליהודים בפזורה, אינם נדיבים, הם קמוצי יד. בתי העמידה אותי על טעותי. לדעתה אנשים רבים גם תורמים מזמנם לגופים שונים וגם תורמים כסף. אבל הם סלקטיביים בתרומות: לגופם של היעדים, לזיקה ולחשיבות שהם מייחסים ליעד התרומה, לעדיפות בעיניהם, ועוד שיקולים. כמובן שיש חשיבות רבה למסר ולצורה שבה הוא מועבר ואכן גם אני, אף שאני גמלאי, מקצה סכום מסוים לתרומות מדי שנה, ותורם לגופים שאני רואה אותם כחשובים בעיני וגם זאת עד שהתקציב נגמר.
ישראלים מול יהודים לאחר השיחה עם בתי התעניינתי בנושא התרומות שעומד במרכז מחקרים רבים, אקדמיים, סטטיסטיים, פילנתרופיים ואחרים. בין השאר גיליתי מחקר מקיף שנעשה בשנת 2008 בשם "פילנטרופיה ומעורבות חברתית בישראל", שנעשה על-ידי דבי חומסקי-לוונטל, הילה יוגב-קרן וחגי כץ. הנתונים מלמדים כי 50 אחוזים מכלל הצעירים מתנדבים, במסגרת ארגונים או באופן פרטי. צעירים, כמו מבוגרים, התנדבו בעיקר למען ארגוני מזון, ארגוני ילדים ונוער וארגוני בריאות. אנשים התנדבו כשלוש שנים וחצי בממוצע למען אותו ארגון. אומדן השעות שנתרמו לכלל הארגונים היה 15 שעות חודשיות. כשליש דיווחו שהתנדבו באותו היקף כמו בשנה הקודמת. המניעים העיקריים להתנדבות פורמלית היו רצון ליצור חברה טובה יותר, קבלת הרגשה טובה מסיוע לזולת והזדהות עם מטרות הארגון. התגמול העיקרי היה תחושה של מועילות ותרומה.
מבין התורמים בערוץ הפורמלי, % 25 אחוזים תרמו כסף ו-18% תרמו תרומות שוות-כסף. 38% אחוזים תרמו גם וגם. היעד העיקרי לתרומות פורמליות היה ארגוני מזון, ובהפרש ניכר - ארגוני בריאות, ארגוני ילדים ונוער וארגוני דת.
לא הזכרתי תרומות של שועי הון, שיש מהם שתורמים, מהם פחות ומהם יותר, מהם דרך קבע ומהם לעתים או בהתאם לנסיבות. כך למשל הפרופסור
מאיר חת, כלכלן בעל שם ומצאצאי המייסדים של חברת טבע, תורם מדי שנה (ע"פ ראיון איתו בדה-מרקר) את כול הדיבידנדים ממניות חברת טבע שמסתכמים במיליון שקלים. יש אחרים שתורמים הרבה יותר. כולל להנצחת שם משפחתם על מוסד מסוים, רפואי או תרבותי או חברתי.
המוטיבציה לתרומות בפזורה היא דומה, אלא ששם, בניגוד לישראל, תורמים גם לקהילות יהודיות אחרות, וביניהם גם לישראל. כמי שמכיר את יהדות ארה"ב מקרוב, המוטיבציה תמיד תעלה, יחד עם החרדה. אם ישנה חרדה לשלום מדינת ישראל, היקף התרומות יעלה, והמגייסים המומחים, שמקבלים הרבה כסף, מנצלים עובדה זאת. ככה היה לדוגמה לקראת הקמת המדינה, וככה זה חזר על עצמו לקראת מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. הערך המוסף של תרומות הוא, בין היתר, כבוד, כפי שהיה מאז ומעולם בפזורה. אבל בשום אופן לא מדובר בהתגייסות אישית, כמו לבוא לישראל ולסייע לה. החריג הוא ישראלים שהיגרו לחו"ל ומהם באו להתגייס בראשית מלחמת יום הכיפורים.
עם זאת, רבים מקרב יהודי אמריקה נהיו בררנים יותר לגבי תרומות. פעם הם תרמו יותר למוסדות יהודים רשמיים, כמו הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת, המגבית המאוחדת. עכשיו רבים מהם מעדיפים לתרום לגופים ספציפיים או למקומות, כמו עיירות פיתוח. נפשם של רבים מהם, בעיקר אלה שלא נמנים עם האורתודוקסיה, נקעה ממה שקורה בארץ, ומהשתלטות הממסד הקלריקאלי על המדינה. הדור הצעיר באמריקה מודד את מדינת היהודים לא רק בשל זיקה ליהדות, שנחלשת, אלא יותר בשל זיקה לערכים, ואם אלה מתערערים, מתערערת גם התמיכה שלהם, כולל התמיכה הכספית במדינה. אבל הם תורמים לצרכים בתוך הקהילה, וגם לקהילות חלשות, כולל הקהילה האפרו-אמריקנית.
התקומה לא קוממה מזה עשור, אישים כמו משה זנבר המנוח, ראול טייטלבאום אנוכי ואחרים שרידי שואה, עמלים להטמיע בקרב הציבור ובעיקר בקרב הדור הצעיר את נושא התקומה. לאמור, הפנים האחרות של ניצולי השואה, לנוכח מה שעבר עליהם שם. בחירתם לבוא לכאן והתרומה האדירה שלהם ליישוב, להקמת המדינה, לביסוסה - גם כציבור וגם כיחידים. לא אלאה את הקוראים במאמצים הסיזיפיים, במרוץ המכשולים בנתיבים הממשלתיים, הממסדיים והציבוריים, במערכת החינוך האזרחית והצבאית, מעין "מסע אלונקות" שאותו שרדנו. לא מצאנו איש שלא התייחס בחיוב לרעיון, וגם הבטיח. ולא היה איש שקיים. אני לא מדבר על ההיבט של הניצולים במצוקה. גם בתחום הזה היה צורך ביחצ"נים ובמערכה ציבורית כדי לשבור את האטימות של השלטון ולפתוח את כיסו. אולם כשמדובר היה בתקומה - במעשיהם הגדולים של ניצולי השואה למען המדינה והתפתחותה - זה לא עניין בדרך כלל. להפך. על כך צריך להוציא כסף. זאת בשעה שציבור ניצולי השואה הכניס למדינה, במישרין ובעקיפין, עשרות מיליארדי דולרים. אז הם היו גורם. מאז, כשמדובר היה באיזה "החזר", הניצולים הפכו לנטל.
מטבע פוליטי מאז קום המדינה הניצולים שימשו שדה צייד למפלגות פוליטיות, בעיקר למפא"י. אבל כשזה נגמר, שטח הצייד נפתח לכול המפלגות. כול אחת התחרתה על נפשם של הניצולים שהוו בשעתה נתח גדול מן האוכלוסייה הבוגרת בעל זכות בחירה. אבל לאחר הבחירות כול ההבטחות התאדו. אבל היו בעלי יוזמה שביקשו להבטיח שרידי השואה יהוו עתודה. ככה למשל יו"ר הכנסת
אברהם בורג יזם את הקמת שדולת ניצולים ליד הכנסת, מתוך כוונה לקבל את הדיבידנדים בבחירות, בהשקעה אפסית כמעט, שכן אני לא יודע במה העמותה הזאת עזרה לניצולים מלבד עוד מסגרת לבטא את מר לבם. בורג הלך אבל המסגרת שהקים, אף שתועלתה מוטלת בספק, המשיכה להתקיים. מדי פעם בפעם מנסים להזריק לו מנת חמצן כדי להשאירו בחיים. והנה, לפני שלושה שבועות הופיע בישיבת העמותה כוכב לכת אמיתי,
יאיר לפיד. הוא נשא נאום יפה, כיאה לפרזנטור מקצועי, רשם בקפדנות בפנקסו. השאיר רושם טוב. בערב, במקרה או שלא במקרה, הייתה ידיעה במהדורות החדשות, בדבר מאמצי "יש עתיד" להגיע למאגר הכתובות של ניצולי השואה. אומנם ציבור זה הלך והצטמק מאוד, אולם דורות המשך מגיעים ליותר ממיליון איש - ציבור גדול מאוד.
יאיר לפיד הוא בן לשריד שואה, טומי לפיד, ששהה במחנה ריכוז ואיבד את רוב משפחתו. ראוי היה שהוא יראה את סוגיית הניצולים גם שלא מבעד למשקפיים פוליטיים. ראוי היה שאם הם מבקשים פגישה אישית אתו, שהוא ייענה. פעמיים הוא התבקש לפגוש אותנו, נציגי עמותת "עופות החול". פעם לפני הופעתו בעמותה בכנסת ופעם אחריה, ועוזריו הודיעו לנו שהוא עסוק. וזה נכון. בין היתר במסע לקראת מערכת הבחירות הבאה, לקבל את קולות ניצולי השואה, ששמעו אותו וראו אותו, בישיבה בכנסת, ורואים אותו על מרקע הטלוויזיה, בפייסבוק ובטוויטר. זאת תרומתו לתקומה, שהוא חלק ממנה.
הכישלון של ניצולי השואה אולם מדוע נלין על הפוליטיקאים, כאשר בקרבנו ניצולי השואה, ולדורות ההמשך, אין עניין בתקומה. אפשר ויש עניין, אבל לא עד כדי מחויבות למעשים, בין היתר לתרומות. רבים מקרב דורות ההמשך של ניצולי השואה הם אנשים אמידים, חלקם מיליונרים, חלקם ביליונרים. והם לא מצאו את היד לכיס לתרום.
עם זאת, כאמור, מדוע נרחיק. הזכרנו את חברנו באתרים השונים שבהם הם פעילים, בהתבטאות, בהבאת מידע, בקבלת מידע וכאשר פנינו, כאמור, במשך שלושה חדשים במסע גיוס כספים, איש לא תרם. ואם נתקרב עוד קצת, ונאמר "חם חם", זה חל, לבושתי, על חברי "עמותת החול" בעצמם. כאילו להם יש פטור, כמו לקשישים, מתשלום אגרת הטלוויזיה. מלבד קומץ קטן מאוד של פעילים שתורם הרבה מזמנו וגם מכספו לצרכים בסיסיים, איש לא קם, איש לא תרם.
אני מבקש לציין כי כמעט כולם הזהירו אותי מניסיון לערוך מסע גיוס כספים בלי יחצ"ן, משווק, המנוסה בענף. בדיוק כמו בשיווק אבקת כביסה, מגבונים לחים, מכוני יופי ומכשירי חשמל. היו שתי סיבות שבכול זאת עשיתי זאת בעצמי. חשבתי שבנושא כזה הלינק הטוב ביותר הוא מלב ללב. טעיתי. הסיבה האחרת הייתה העדר כסף. בסכום שלוקח יחצ"ן ניתן להפיק סרט. ככה או אחרת התוצאה היא nada.
אבל זה לא כול הסיפור. הסיפור מתחיל הרבה לפני כן, מייד עם בואם של הניצולים לארץ. היו פה ושם כמה קוטרים (שלכמותם הקדשתי רשומה קודמת) שהתלוננו על הניכור מצד הוותיקים כלפי הניצולים. אבל הרוב המכריע קלט את עצמו בדרך לא דרך, שיקם את המשפחה, עשה למען הציבור והמדינה, לחם בחזית, לחם על קיומו. הם לא היו "נעבעכים", כהגדרת פרופסור חנה יבלונקה. הם היו אסרטיביים ונמרצים בשיקום עצמי ואחר כך בבניית משפחה וגם החברה. לא היה להם זמן להתלונן. או שלקחו אותם ישר מן האוניה לחזית, או שנאלצו לעשות הכול למען קיום עצמי. תלונות על יחס של ניכור היו בשבילם בזבוז זמן. גם לא היה בפני מי להתלונן. הם הפכו לגורם קנאה עם קבלת פיצויים, שלא פיצו אותם כמעט על כלום. לא על משפחתם שהושמדה, לא על נכסיהם שאבדו, לא על ילדות שנגזלה מהם, לא על אמונה שאיבדו, ואף על אמון בבני אדם. על תלאות הקליטה של הניצולים מספר לנו העיתונאי וההיסטוריון
תום שגב בספרו "המיליון השביעי: הישראלים והשואה", שיצא לאור בהוצאת "כתר" בשנת 1991. באחד מסיפוריי הקצרים "מחול האוכמניות: מן היד אל הפה ומעבר לזה" (הוצאת "טרקלין", 2012), אני פותח בסיפורו של סב שאומר שאילו נכרתו כול העצים של האמזונס ואת יערות העד בצפון והופכים אותם לנייר, זה לא היה מספיק כדי להדפיס את סיפוריהם וסיפור השואה האישית של מאות אלפי הניצולים ששרדו. אבל הדור הזה סכר את פיו בכל מה שעבר עליו. המאמצים של הצאצאים לפתוח את סגור לבם של הוריהם על השואה שלהם עצמם, שכן לכל משפחה הייתה שואה משלה, העלו חרס. וזה אמור גם לגבי התקומה. הם לא סיפרו על המעברות, גם לא על די.די.טי, ולא על נדודים לחפש עבודה וקורת גג. הכול היה כמו "קניפל" (צרור חבוי), ואת פרי הבאושים הזה אנו אוכלים עכשיו. הבאתי בשעתה את הדעה הזאת שהובעה על-ידי יו"ר עמותת "עופות החול" לילי הבר, דור שני לניצולים.
במוסף "ספרים" של
עיתון הארץ (7.8.2015) ישנה ביקורת של
יובל אלבשן על ספרו של פרופסור
זאב צחור, "העוזר של קין" (כינוי שהדביק אביו של צחור הרוויזיוניסטי לבן גוריון) . צחור היה מזכירו של בן-גוריון בשדה בוקר. בפתיחה למאמר כותב אלבשן: "הנשיא האמריקני פרנקלין דלנו רוזוולט אמר פעם לבני עמו, כשביקש להעצים את רוחם ולהכשיר את לבבותיהם לאתגרי העתיד כי 'יש מחזור מסתורי בחיי אנוש - יש דורות המורגלים בקבלה מסיבית ויש דורות המורגלים בנתינה מסיבית. לדור הזה של האמריקנים יש פגישה עם הגורל - היינו התקומה". פספסנו את הפגישה הזאת. כישלון ומפח נפש. עם זאת, מכול כשלונותינו אנו למדים. אל ייאוש. we shall overcome.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
