הדברים שיחס
בנימין נתניהו למופתי הירושלמי מעידים בעליל על עיוות ההיסטוריה ואף על היסטריה של ראש ממשלת-ישראל. גם אם נניח שהם נאמרו לצרכים טאקטיים בלבד - הם החטיאו, ללא כל ספק, את המטרה שלשמה נועדו. יתר על כן: הם שיחקו לידיו של אבו מאזן - האיש שנתניהו ביקש, בעצם, להוקיע ולהסתייג ממנו, באסוציאציה, בעת פגישתו עם אנגלה מרקל.
השימוש בשואה למטרות אקטואליות, על-ידי גרירת הנושא הפלשתיני לעניין, אינו במקום ואינו מסייע. להפך מזה: הוא פסול בתכלית ואפילו מזיק. בשורה התחתונה שידרו דברי ההבל של ראש ממשלת-ישראל הרבה עליבות ואי-אמינות. ייחוס הגייתו של הפתרון הסופי למופתי הירושלמי, על-חשבון הצורר הנאצי
אדולף היטלר, עלול בעקיפין להתפרש כהכשר מסוים לדוקטורט של יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, שבו הוא מתכחש לעצם קיום השואה.
אנכרוניזם היסטורי
למען הגילוי הנאות ראוי להודות שהיטלר כלל לא נזקק למופתי חוסייני לגיבושו ולביצועו של הפתרון הסופי. שהרי יותר ממיליון יהודים חוסלו עוד הרבה לפני מפגשם של השניים ביחד. הדברים אמורים לפיכך באנכרוניזם היסטורי. יתר על כן חשוב להדגיש שלמופתי גם לא היה כל חלק בהגיית השואה והנושאים הבלעדיים באחריות לקיומה הם היטלר, היידריך והימלר,
באירוניה של הגורל צריכה דווקא קנצלר-גרמניה, אנגלה מרקל, להסביר לנתניהו שגרמניה, ואין בילתה, היא זו שצריכה לשאת באחריות המלאה לשואה, ולא כל שכן לפתרון הסופי. גם אם בנימין נתניהו, כבנו של היסטוריון דגול, איננו בקי בעובדות ההיסטוריה - טוב היה נוהג אילו לפחות החריש, כמאמרם של חז"ל: "והמשכיל בעת ההיא ידום".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
