1. לכבוד פגישת נתניהו-אובמה הזדרזו הנשמות הטובות בתקשורת להכיננו לאסון. שום תכונה לא נרשמה בציבור. התרגלנו. בכתבה שצדה את עיניי, סקר אסף יחזקאלי בערוץ 2 את תולדות היחסים בין המנהיגים. לא משהו חדש; הם לא מאוהבים. המעניין היה שיחזקאלי הפך להיסטוריון, שעה שניסה להסביר לנו, הבורים, עד כמה הכימיה האישית בין המנהיגים היא עניין של ביטחון לאומי, לא פחות: "ניקסון וקיסינג'ר, צריך לזכור, לא היו שולחים רכבת אווירית ביום הכיפורים, לולא האמינו בנימי נפשם למה שאמרו גולדה ודיניץ - שהבית בסכנה קיומית".
כדאי שיחזקאלי יחדש את ידיעותיו. יחסי ישראל-ארה"ב ערב המלחמה היו גרועים אולי יותר. ממשלת גולדה לא הורתה על מכת מנע אווירית, שהייתה חוסכת הרוגים רבים, מפחד תגובת האמריקנים. ישראל ויהדות ארה"ב ניהלו מערכה למען יהדות בריה"מ, והדבר התנגש עם רצון האמריקנים להפשיר את היחסים עם הסובייטים (החליפו את הסובייטים של אז באירנים של היום).
יצחק רבין סיפר בספרו על כך שניקסון איים על גולדה שלא יפריעו. משה דיין העיד על "שיחות קשות, מדכאות" עם מזכיר המדינה האמריקני
הנרי קיסינג'ר. שמחה דיניץ, שגריר ישראל, דיווח באמצע אוגוסט 73' שהאמריקנים רותחים על ישראל בעניין המטוס שיורט "ורוצים להשתמש בזה כדי 'ללמד אותנו לקח' ולצבור הון אצל הערבים ואצל מפיקות הנפט במיוחד". אם כבר השוואות, רצוי להיות מעודכנים.
2. ואז הגיע האורקל,
אמנון אברמוביץ', שהביט בכדור הבדולח וסיפר בידענות ש"כאשר נתניהו אומר" כך, "הנשיא האמריקני אומר בליבו" כך. ולהפך, "נתניהו חושב לעצמו". הדובדבן הגיע בסוף: "למעשה, בסוף הפגישה רצה אובמה לומר לנתניהו...". זה אפילו לא "אובמה אמר בליבו" אלא "רצה לומר". אתם מבינים את עמדת הפרשן הבכיר: הנשיא משמש בסך-הכל ניצב בתסריט, שבו אברמוביץ' שם בפיו המדומיין את מה שהוא עצמו חושב, כנציג תנועת "שלום אך-שווא" שעד כה קלעה בול בכל פרשנויותיה למציאות.
3. ידיעות אחרונות שידר אמש מצוקה, משום שהאמריקנים לא סיפקו את ליטרת הבשר בדמות פגיעה בנתניהו. אפשר להבין אותו. אז מבין אלף התמונות שסופקו נבחרה תחילת לחיצת היד. פניו של נתניהו מכורכמות ושל אובמה חתומות, בעוד הידיים אינן לחוצות עדיין. בטור הפרשנות סיפרה אורלי אזולאי-כץ שנתניהו "למד לקח", כי הדימוי שדבק הוא "כפוי טובה" ובכלל התמונה המשותפת "שידרה חמיצות". בסדר. מקרה מובהק של השלכה פסיכולוגית מצד הכתבת החמוצה. אגב,
נחום ברנע נעלם. אל דאגה, תקבלו את החמיצה שלו בשבת. סבלנות.
4. בשבוע שעבר תהיתי מדוע סימה הזועמת קדמון מקבלת פרס מאגודת העיתונאים. האמת היא שעדיף להעניקו למפקד גל"צ
ירון דקל, שבתוך כמה שנים הצליח לגרום למהפך בתחנה הצבאית: משמאל - לעוד יותר שמאל. כל שידורי האקטואליה בתחנה הצבאית נשלטים כיום בידי חוג פוליטי צר מבית מדרשו של
הארץ.
זה התחיל בחיסול התוכנית היחידה שבה ניתן ביטוי לקול רוב הציבור, "המילה האחרונה"; המשיך בהפקרת רצועה יומית בזמן האזנת שיא בידי רינו - אני המשיח - צרור, שמשתמש בתוכניתו כמוצב פוליטי לכל דבר ועניין, ועוד לא נגמר.
נותרה כבשת הרש של רצועת הלילה, סיכום חדשות היום שעה לפני חצות. אפילו אז קיבלו נציגי הרוב רק שעתיים. מי שביקש להימלט מהאינדוקטרינציה השמאלית בטלוויזיה, יכול היה למצוא נחמה אצל
יועז הנדל וקובי אריאלי (בשאר הלילות שמענו את תואמי
רזי ברקאי). השבוע התבשרנו שדקל העיף את השניים ומינה במקומם את אחד השדרים היותר רדיקליים בזירה,
בני בשן. בעבר הראיתי כיצד במסווה תמים השתמש בשן בתוכניתו כדי לצבוע את המחנה הפוליטי היריב בצבעי מלחמה, וכיצד הזמין לאולפנו אך ורק אורחים בעלי גוון פוליטי ברור, מ
יוסי שריד וצפונה (הרשימה אצלי). "הבית של החיילים"?
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
