פרנסיס ובר הצרפתי (1937) שמוכר לכל ממחזותיו וסרטיו כמו "הנודניק", הבלונדיני עם הנעל השחורה, כלוב העליזים ו"אידיוט לארוחה", מרבה להשתמש בדמות של אידיוט כגיבור למחזותיו, כאן - שמו פיניון. שלמעשה הוא משמש כדובר לאדם הקטן, הבלתי מבריק, השלימזל. כשהוא שומע שעומדים לפטרו, הוא מתכוון להתאבד בקפיצה מה"בלקון".( נחמד
שאלי ביז'אווי, המתרגם המעולה, השאיר את המילה המקורית, שהייתה בשימוש גם בארצנו בימים רחוקים). למזלו - שכן בבית מונע זאת ממנו, והשכן (
דב נבון), עם חכמת החיים שרכש מנסיונו, מציע לו "לצאת מהארון", למרות שהוא סטרייט. חילופי הדברים ביניהם, ונימוקי השכנוע - מגלגלים אותנו מצחוק.
במשרד שמקבל צילום כה פרובוקטיבי של פיניון, (פוטומונטאז'שערך עבורו השכן, בו הוא נראה עירום בסצינה אינטימית עם גבר) מתרחשת סערה. המנהל (
עמי ויינברג המהוקצע) מבטל את הפיטורין של "ההומו" - כדי לא להזיק למוניטין של החברה שלו המייצרת קונדומים. ההתרחשויות מתגלגלות במהירות, ומסתבר שלא רק החלפת לבוש עשויה לשנות זהות של אדם, כי גם החלפת מיגדר משנה את היחס לאדם, ע"מ להיות פוליטקלי קורקט, ברוח הזמנים כיום.
לא נספר את העלילה הכה מצחיקה עד דמעות, כדי לא להחסיר מכם את התענוג הגדול שבצפיה. נוכל רק להלל את משחקו של
יניב ביטון כ"פיניון". יניב הוא מגדולי הקומיקאים שהיו לנו על הבמה העברית. עוד מרגע ששיחק ב"חקירה בדבר מותו של אנרכיסט מפוקפק" שעלתה בתיאטרון הספריה - היה ברור שהוא כזה. אין גבול ליכולות הקומיות שלו, וכאן הוא עושה משהו מאוד מתוחכם, שרק בימאי גאוני כמו
אלון אופיר יכול היה לתזמר דבר כזה. אופיר בחר לצוות שחקנים סטרייטים בתור הומואים, ולהפך. יניב ביטון, הומו מוצהר, משחק כה נפלא כסטרייט תמים שאינו יודע איך לשחק אותה שהוא הומו, כדי להציל את משרתו, ואת חיי המשפחה ההרוסים שלו. הוא עושה זאת בפנומנליות ראויה לשבח.
מיכל שטמלר היפה, שחקנית "החאן" לשעבר, היא מנהלת הכספים של המשרד, המסרבת לחיזורי המנהל המזדקן והפתיין. אך איזו הפתעה מחכה לנו בסוף המחזה כשהיא זוכה לקבל את שכרה.
דב נבון עם השטיקים הכה מצחיקים שלו, יוצר את המהפך בפיניון, כמו המהר"ל כשיצר את הגולם, ובכך הוא מעלה את רף הצחוקים.
חי מאור כ"סנטיני", מנהל כוח האדם, מפתיע ברמת המשחק שהבימאי הוציא (לא רק) ממנו: הוא מגלם טיפוס חם מזג עד רתחן, המכונה "הגורילה", פיו מלא קללות ומילים גסות המתייחסות תמיד להומואים, והמלאכה שקיבל עליו מהבוס להתייחס יפה לפיניאן "ההומו" כרוכה בכאלה שלבים, שהקהל גועה מצחוק למראיהם. הוא שחקן המתחבב מאוד על הקהל, בכנות משחקו ודבקותו בתפקיד של הגורילה המפחידה, עד הסוף המפתיע מאד.
מאיה בכובסקי החמודה מרעננת במשחקה בשני תפקידים כה שונים - הבחורה מהמשרד, ואשתו הרגזנית והקנאית של סנטיני (חי מאור). היא מדגימה כיצד אפשר להכנס לטראנס של קנאה, כשהבעל בכלל לא אשם ולא בגד, אלא בדימיונה. אזהרה לנשים לנהוג בשכל!!!
רועי ויינברג, כ"גיום", גם הוא באותו משרד של מפעל הקונדומים, בוגר "סטודיו
יורם לוינשטיין" 2015, שהוציא גם את חי מאור כבוגר ב-2004, מדגים משחק מאוד מלוטש, ומקצועי. לא להאמין שרק לפני שנה סיים, וכבר מבצע תפקיד בכזו אלגנטיות ורהיטות.והפתעת ההצגה:
דימה שבצ'נקו בשלושה תפקידים, פטריק, מזכיר ומלצר. לא נגלה מהם, כדי שתהינו הנאה מלאה ממה שהוא מדגים בהצגה. בחור יפה תואר מאין כמוהו, שלמד אקרובטיקה וריקוד על עמוד, והוראת מחול ואירובי בוינגייט, וזוכה בפרסים בתחרויות בינלאומיות. הופעתו פשוט מרהיבה. הקטעים שלו ממש מפתיעים ונוסכים בקומדיה של ובר משהו מסוג לא מקובל על הבימות כאן. בפרט סצינת הקרנבל של הלהט"בים.
אורנה סמורגונסקי המעולה עיצבה את התפאורה המצוירת בנוסח הימים של פעם, ואותה אהבתי, והתלבושות הכה מדויקות ומתאימות, אביב קורן הצעיר והמוכשר יצר משילוב של קטעי מוזיקה שהלחין עם קטעים אחרים שיחד התמזגו במתרחש והעניקו את האווירה המתאימה כמו כפפה ליד. קרן גרנק היטיבה לשחק עם האורות כהלכה, ועל כולם מנצח הבימאי הכה מחונן, אלון אופיר היחיד שאין בלתו, שידע איך לתכנת את שחקניו לרמה הגבוהה ביותר של יכולותיהם, כך שכולם עשו זאת בצורה המושלמת. מה שראוי לציון הוא שמעבר לתמליל, הרי המבטים, מחוות הגוף וכל מה שאלון הורה לשחקניו - היו המשמעותיים ביותר מהכל. על הטקסט שאלי ביז'אווי תרגם, כזו חיוניות ועכשוויות הוא יצק בו, שניתן לחשוב, כי כך הוא נשמע, שלבטח נכתב היום..
קומדיה מעולה, מתוחכמת בחילופי המיגדרים, שתעניין ותענג כל מי שיחזה בה.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
