פחד מהעולם וחוסר ביטחון

הסאגה שיצר יהושע סובול אינה היסטוריה מדויקת, אך רוח התקופה שורה עליה. הסיפור על הצעירים היהודים ממזרח אירופה שעזבו את בית הוריהם, את האוניברסיטה ואת העתיד כביכול הצפוי להם, כשבשנות העשרים לא שיערו מה יקרה שם בשנות השלושים - צעירים נלהבים אלה מזכירים מאוד את המתנחלים של ימינו. המשותף להם: האש הבוערת בעצמותיהם של אהבת ציון, והרצון לחזור ולרשת את ארץ אבותיהם.

הגירסה החדשה של המחזה, שהטקסט הנוקב של סובול, החושף את לבטיהם של בני החבורה, לא מגיע במלואו לאוזני הצופים; בגלל המהירות בה השחקנים הצעירים של החבורה "החיפאית" בולעים את המילים, ומותירה את הקהל רק עם חלקו של הטקסט, וחבל. זוהי לא אשמתם. רוב השחקנים הצעירים כיום, משום מה, בולעים את הטקסטים וגורמים לקהל לא להגיע לעומק הדברים כפי שהמחזאי התכוון. אך המשפט של סובול "פחד מהעולם וחוסר ביטחון" שנאמר שם לגבי הצעירים בהצגה, הוא למעשה משותף לתקופה הנוכחית. כיום עקב אכילס של חלק גדול בעם, חושש לפני כל צעד שהוא עושה פן "מה יגידו בגויים? וכיצד יגיב הראיס היושב בחדר הסגלגל". חוסר הביטחון שלהם בעובדה שארץ ישראל היא שלנו - הייתה ותהיה לעולם, הוא שמכרסם בבטחונם האישי, וגורם להרבה להם לנקוט בצעדים שהפחיתו מכוחינו ובעיקר מכוח ההרתעה שלנו, ובכך הם מחלישים את זכותנו על האדמה הזאת.

לעומת חולשת ההבעה בדיבור, הרי התלהבותם והטמפרמנט של שחקני "החיפאית" מחפה במידת מה על החוסר הזה. חלקם - ביתר מיומנות, וחלקם בבוסריות נעורים שלבטח תשתפר עם הזמן והנסיון. לכן צריך לבחון את ההצגה כמעין סטאז', הליך התמחות, של הצעירים הללו בתוך נבכי עולם התיאטרון הכה תובעני, ולהיות סובלניים כלפיהם.

רעיונות שהנצו אז, בתחילת המאה העשרים כמו "הסופרז'יסטיות" - הנשים שהקדימו את תופעת הפמיניזם, השחרור המיני שכאן רק מדברים עליו, והבימאית הצעירה נעה רבן העצימה את ביטויו במחוות מודגשות - מחברים את הסיפור לימינו. אך בסך-הכל, העמדת נושא המין וההתייחסות המודגשת אליו, מסבים את תשומת הלב מהרעיון המרכזי של סובול, על ההתלבטות של הצעירים כיצד לבנות חברה חדשה וטהורה מכל מה שהיה עד אז, לעבר נושא הסקס.

אמנם גם במחזהו הנודע ביותר של סובול "גטו", במיוחד בבכורת הגירסה הגרמנית שלו אותה ראיתי בהקרנה ישירה לטלוויזיה כשביקרתי באמשטרדם, ובה נכחו סובול ונעם סמל - גם שם היה לגטו צביון של בורדל יותר מאשר מה שהיה באמת - בית חרושת למוות, המספק עם כל משלוח את החומר לבעירת המישרפות בשואה. החזירות הגרמנית האופיינית קיבלה ביטוי מודגש במשחקם של הגרמנים, והמחישה את ההתנהגות הזנותית בגטו של היהודים, ופחות התמקדה בסבל שנגרם ליהודים מצד הנאצים, מה שהיה ריאלי יותר. כך גם בליל העשרים באוקטובר 1920, בנה סובול סאגה בה חלק הויכוח על אושיות המוסר נדחק מפאת הצרכים המיניים והספקות של הצעירים.

מבין שבעת השחקנים הצעירים בלט במיוחד ולדיסלב פסחוביץ כ"נפתלי", הבחור המתוסכל שחיפה על תסכוליו בעזרת הומור עצמי והתנהגות ליצנית. משחקו כובש הלב כנה, מגובש וסוחף מעל כל היתר. למרות ששאר הבחורים כמו ארז ביטון כ"עקיבא", ארז שרהבני כ"אפרים", רון ריכטר השקול יותר עם דיבורו הברור כ"משה", ומיטל נר החמודה כ"מרים", קרן אור כ"נחמה", השלמה יותר ומגובשת עם עצמה, ונגבה מאור כ"שפרה" - כולם בעלי קסם של צעירים, שטרם בשלו, ומחפשים את דרכם בחיים, כפי שהסיפור מביע.

ההצגה צריכה להתגבש יותר, הצעירים חייבים להגות את המילים בשלמותן, ואז הסיפור של סובול יקבל את מלוא מה שמגיע לו, וכן גם הקהל. עיצוב התפאורה הסמלית והמהותית, והתלבושות (שהזכירו את לבוש החיילים האנגלים שהיו בתקופת המנדט בארץ) שיצר מאור צבר, התאורה הטובה של זיו וולושין והמוזיקה של אופיר נהרי ומתן ביטון, תאמו לרוח המחזה, עיטרו את הבמה כראוי והותירוה לשחקנים ולדרמה.